הגן הבוטני בקיבוץ עין גדי

קיבוץ עין גדי יושב על רמה שמשתפלת מההרים במערב אל ים המלח, ממש מדרום לנחל ערוגות ומעל הנווה המדברי. הגן הוא הרמה כולה: שבילים ודרכי קיבוץ שעוברים בין שיכוני המגורים, עם צמחייה משני הצדדים. המבקרים משלמים בכניסה ואז הולכים באותם שבילים שבהם התושבים הולכים לחדר האוכל.

התוצאה היא ביקור שלא מרגיש כמו בגנים בוטניים אחרים. אין חממות ואין מתחמים מגודרים. האזורים נקבעים לפי מה שגדל במקרה בכל מפנה ולפי כמות המים שמגיעה אליו: צל כבד מתחת לפיקוסים ישנים ולעצים רחבי צמרת אחרים, ערוגות יבשות של קקטוסים וסוקולנטים בשטח הפתוח, דקלים לאורך הדרכים, והרצועה עם התצפית, שבה הקרקע יורדת מזרחה אל הים. המפעיל מציין גן ריחות של צמחי מרפא ובושם מהתנ"ך, תצוגת סלעים, פינת האכלת ציפורים ומוזיאון עין גדי, שמספר את סיפורו של הקיבוץ ופתוח כל יום מ-08:30 עד 16:00.

מכיוון שגרים בו, הגן גם מתוחזק לפי סטנדרט שקובעים האנשים שצריכים להסתכל עליו כל יום, ולא מחלקת אוצרות. התיאור העברי של הגן מונה את הקשיים בלי לייפות: מחסור במים בחודשי הקיץ, נזקי שמש בשעות החמות ביותר, והמשימה לשמור שגן ייראה כמו גן בתוך קהילה פעילה.

בפועל, ההליכה כאן קלה ביחס לחוף הזה. אין כאן שום דבר שדומה למדרגות הסלע של נחל דוד הסמוך, והצל מתחת לעצים הוותיקים הוא הצל היחיד שאפשר לסמוך עליו בעין גדי מחוץ למבנה.

שום דבר בגן הזה לא עתיק. קיבוץ עין גדי התחיל ב-1953 כהיאחזות נח"ל, למטה בנווה המדבר ליד השרידים העתיקים, והפך לקיבוץ אזרחי ב-1956. ביולי 1959 הוא עבר כמה קילומטרים דרומה, לרמה שעליה הוא יושב היום, והמקום היה שומם לגמרי. כ-80 עצי תמר ניטעו שם באפריל 1959, כמה חודשים לפני שהחברים עברו. זו ההתחלה של הגן.

הנטיעות הראשונות היו גינון קיבוצי רגיל, עם מטרות רגילות: צל מהר ודשא רך מול המדבר. המקורות העבריים מייחסים את התוכנית הראשונה לדב בניהו, שבנו דן בניהו היה ממייסדי הקיבוץ. בין הבחירות הראשונות היו צאלון, שפורח באדום חצי שנה, עצי תמר, מיני מדבר מקומיים וערוגות ורדים. הצאלון התגלה כטעות: העצים גדלו יותר מדי, השורשים שלהם איימו על יסודות המבנים, והגיזום החזק הרס את צורתם, ולכן מספרם צומצם עם השנים.

מה שעשה את ההבדל היה שהאקלים של עין גדי עורר עניין מדעי ברמה הלאומית. בדצמבר 1960 קיבל הקיבוץ משלוח של עצי מדבר מהמכון לחקר הנגב, ומוסדות אחרים בארץ התחילו לשלוח דוגמאות מאוסטרליה, הודו, מדגסקר, אפריקה, האיים הקריביים ויבשות אמריקה, כדי לבדוק אם ייקלטו. היה להן מקום, כי הצל של העצים הגבוהים חיסל את הדשא בכמה מקומות. רבים מהצמחים החדשים לא עמדו בחום או במשטר המים הקפדני. חלקם כן.

המפנה הרשמי הגיע ב-1985, כשגנני הקיבוץ התחילו לעבוד עם ד"ר מיכאל אבישי מהגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בירושלים. אבישי ומומחים נוספים מירושלים הובילו תהליך ארוך של קטלוג יותר מ-900 מיני צמחים בכל שטח הקיבוץ, והקטלוג הזה הוא שהפך גן קיבוצי לגן בוטני. בתחילת שנות ה-90, כשמבקרים התחילו להגיע במיוחד כדי לראות אותו, החליט הקיבוץ לגבות תשלום קטן בכניסה. ב-1994 נרשם הגן במרשם של Botanic Gardens Conservation International.

הכוכבים של הגן הם הבאובבים. התיאור העברי מקבץ אותם כעצי ענק ממשפחת הבומבקסיים, ובהם הבאובב האפריקאי, והמפעיל ממקם אותם במקום שבו הקרקע נפתחת אל ים המלח, ליד בית הקפה שנקרא על שמם. באובב עמוס פירות, במדבר, מעל אגם שנמצא 300 מטר מתחת לפני הים: זו התמונה שרוב האנשים לוקחים איתם מהגן הזה.

שאר האוסף מתחלק לפי מים ואור ולא לפי יבשות. בשטח הפתוח יש קקטוסים וסוקולנטים אחרים מאזורים מדבריים; הרשומה של הגן במאגר של Botanic Gardens Conservation International מציינת גן קקטוסים צמוד עם יותר מ-1,000 קקטוסים וצמחי מדבר, וכ-30 סוגי דקלים בכל השטח. בצל הקבוע מתחת לצמרות הכבדות יש צמחיית קרקעית של יער גשם: פותוס, מונסטרה, קולקסיה, פילודנדרון ועוד, שמחזיקים שם מעמד רק כי משקים אותם וכי העצים הגדולים יצרו מיקרו-אקלים שלא קיים בשום מקום אחר בקו הרוחב הזה, על החוף הזה.

שתי קבוצות הן אמירה מכוונת ולא רק תצוגה. הראשונה היא הצמחייה הישראלית: זית, רימון ותאנה שגדלים לצד מינים טרופיים ממדגסקר, עצים אוסטרליים ודקלים אפריקאיים, וכך המפעיל עצמו מתאר את הגן. השנייה היא ערוגת צמחי הבושם והקטורת, שהתיאור העברי מגדיר כהנצחה של התרבות החקלאית המקומית מלפני אלפיים שנה. העושר של עין גדי בעת העתיקה בא מהאפרסמון ומגידולי בושם, והסיור של הגן בערוגה הזו בנוי סביב צמח הבושם התנ"כי.

אל תצפו לשילוט בהיקף של גן אוניברסיטאי. מפות לסיור עצמאי מחולקות בקבלה של המלון בעברית, באנגלית וברוסית, סיורים מודרכים יוצאים בעברית ובאנגלית, והגן מוכר תמרים משלו, סילאן אורגני וקו קוסמטיקה, תזכורת לכך שמדובר בקהילה חקלאית פעילה ולא במוסד מחקר.

• באובבים אפריקאיים ועצי ענק אחרים ממשפחת הבומבקסיים
• קקטוסים וסוקולנטים מכמה מדבריות, ולצידם גן קקטוסים נפרד
• כ-30 סוגי דקלים, לצד עצי התמר שהקיבוץ מגדל
• צמחי קרקעית של יער גשם טרופי שגדלים בצל הצמרות הוותיקות ביותר
• מיני בושם וקטורת, כרמז לסחר האפרסמון העתיק של עין גדי
• זית, רימון ותאנה, הצמחייה המקומית, בין המינים שהובאו מרחוק

כמעט שום דבר בגן הזה אינו צמח מקומי ושום דבר בו אינו עתיק, וזה הופך את השאלה הרגילה באתרים של ים המלח. השאלה כאן היא לא מה שרד ומה שוחזר, אלא אילו טענות על הגן מגיעות ממישהו שבאמת ספר.

הטענה על הייחודיות מחזיקה, עם הסתייגות לגבי מי שטוען אותה. המיקרו-היסטוריה של הקיבוץ שפרסם ניר אריאלי מאוניברסיטת לידס ב-2022 ב-Journal of Israeli History קובעת שהגן ייחודי בכך שהוא כולל אזור מגורים. הרשומה של הגן עצמו במאגר של Botanic Gardens Conservation International אומרת את אותו הדבר בניסוח חזק יותר, וכך גם הערך על הקיבוץ בוויקיפדיה האנגלית. את הרשומה במאגר מספק המוסד שהיא מתארת, ולכן המשקל העצמאי כאן מונח על אריאלי.

מספר המינים עקבי, המספר העגול לא. יותר מ-900 זה מה שאריאלי מדווח מהקטלוג של 1985, מה שרשום ב-Botanic Gardens Conservation International ומה שמופיע בערכים באנציקלופדיה בעברית ובאנגלית. בעמודים של המפעיל עצמו כתוב רק מאות מינים. מספרים של כ-1,000 מופיעים באתרי טיולים בלי ספירה שעומדת מאחוריהם. אריאלי מציין שטח של 110 דונם והערך באנציקלופדיה האנגלית 100 דונם, ואיש לא יישב את הפער.

שתי טענות דורשות זהירות רבה יותר. באתרי תיירות כתוב ש-National Geographical Society הכירה בגן כפלא האחד-עשר של העולם; לא נמצא שום פרסום של National Geographic Society עם התואר הזה, העמודים של הקיבוץ עצמו לא טוענים זאת, ושם הארגון מאוית לא נכון באתרים שכן טוענים. בנוסף, הגן מתואר פעמים רבות כנמצא 400 מטר מתחת לפני הים, וזה בערך מפלס ים המלח ולא גובה הקיבוץ: שלושה מודלי גובה ציבוריים, המודל האירופי Copernicus ו-SRTM ו-ASTER של נאס"א, מציבים את הקרקע בנקודת הציון של הגן ב-295, 307 ו-310 מטר מתחת לפני הים. הרמה היא קרקע גבוהה ביחס לים המלח, ולכן יש ממנה נוף.

הגן נבנה בשביל התושבים, ובסוף הוא זה שנושא את הקיבוץ. בשנות ה-70 וה-80 בנתה עין גדי כלכלה על הים שלמטה: תחנת דלק, קמפינג, מסבאה, חוף רחצה, ומ-1984 גם מבנה ספא חדש במעיינות החמים, ששווק בדנמרק, במערב גרמניה ובשווייץ. כבר ב-1974 הרוויח הקיבוץ יותר מ-65% מהכנסותיו מדברים שאינם חקלאות.

ואז הים נסוג מכל זה. ב-2017 היה צריך להסיע את מבקרי הספא שרצו לטבול יותר מ-1.3 קילומטרים כדי להגיע למים, על קרקע שנחשבה בסיכון לבולענים חדשים. הספא נסגר באביב 2020. התיאור הישראלי של הקיבוץ מתעד כביש שהוסט, גשר חדש שננטש מטעמי בטיחות וקמפינג שנסגר, כולם מאותה סיבה. מה שנשאר במרחק הליכה מהמכונית הוא שמורת הטבע, העתיקות והגן.

תום גבע, מנהל מלון הקיבוץ שצמח מבית ההארחה של שנות ה-60, הסביר את המצב ל"הארץ" ב-2021: לים יש משקל קטן בהרבה בחבילה שעין גדי מציעה היום, אין באזור גישה לים בגלל הבולענים וקו החוף הנסוג, והתפקיד שלו הוא לבנות תוכנית לקהל שלא ימצא את הים. מהזווית הזו, הכרטיס ב-₪20 הוא לא כל כך דמי כניסה לגן, אלא הצורה הנוכחית של הכלכלה של יישוב שלם.

גם המים של הגן עצמו לא מובטחים. הוא מושקה ממעיינות הנווה, והשימוש של הקיבוץ במים האלה שנוי במחלוקת. ב-2001 העמידה העיתונאית נרי ליבנה מ"הארץ" את הקיבוץ המשגשג מול מעיינות מתייבשים ושמורת טבע במצוקה, וציטטה את איש שמירת הטבע עוזי פז, שהתנגד לשאיבת מים ישירות ממעיין עין גדי במקום במורד הזרם. ב-2006 ניהלה החברה להגנת הטבע מאבק נגד מפעל המים המינרליים של הקיבוץ, שביקש לשאוב יותר מהמעיינות האלה. שני הסכסוכים נוגעים לזרימה שמשאירה את המדשאות ירוקות.