מוזיאון הכט

ראובן הכט נולד באנטוורפן ב-15 באוגוסט 1909 למשפחה עשירה, מתבוללת ואנטי-ציונית, שחברת הספנות שלה הפעילה ספינות משא על הריין, ועבר לבאזל בגיל 9. הוא הלך בכיוון ההפוך מהוריו. ב-1933 עבד תחת זאב ז'בוטינסקי במשרד של התנועה הציונית הרוויזיוניסטית בפריז; ב-1936 עלה לארץ ישראל המנדטורית; אחרי קום המדינה זכה בזיכיון לבניית ממגורות, ייסד את חברת דגון והקים את הממגורה בחיפה ואחר כך את זו שבאשדוד. הוא היה מיועציו הקרובים של מנחם בגין בשיחות קמפ דייוויד, ומת בחיפה ב-14 באפריל 1993.

האיסוף התחיל מוקדם. לפי התיאור העברי של חייו, הכול התחיל ממטבע של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי שהגיע לידיו בשנות ה-20, כשהיה סטודנט במינכן, ושלדבריו נתן לו תחושה ישירה של הקשר בין התקופה ההיא לתקופתו. הוא קנה במשך כ-60 שנה, והתמקד בתקופה שמהכנענים ועד סוף התקופה הביזנטית. גם התיאור העברי וגם האנגלי של המוזיאון מציגים את הנימוק שלו בפשטות: הוא סבר שהארכיאולוגיה היא אחד הביטויים החשובים של הציונות, ושהממצאים הם הוכחה לקשר בין העם היהודי לארץ.

המוזיאון היה גולת הכותרת של מה שעשה בשביל האוניברסיטה, לצד קתדרה לציונות ולהיסטוריה ומכון הרצל. זה לא בניין עצמאי: הוא תופס את מפלס 1 של מגדל אשכול, כך שהמבקרים נכנסים דרך קמפוס פעיל.

בסתיו 1985 צלל עמי אשל, חבר קיבוץ מעגן מיכאל, כ-35 ק"מ דרומית לחיפה לאורך החוף, מול הקיבוץ, וראה אבנים מסוג שלא שייך לחוף הזה לצד חתיכות עץ ושברי חרס. הוא דיווח לרשות העתיקות ולמרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה. המקורות חלוקים בפרטים: לפי המקור האנגלי הספינה הטרופה שכבה 75 מטר מהחוף בעומק 2 מטר, ולפי העברי 70 מטר מהחוף בעומק 1.5 מטר. כך או כך, היא שכבה קבורה באזור משבר הגלים מאז סוף המאה ה-5 לפני הספירה.

צוות של אוניברסיטת חיפה בראשות הארכיאולוג הימי אלישע לינדר קיבל את הרישיון ב-1987, בשיתוף המכון ללימודי ים ע"ש ליאון רקנאטי ומומחה לגופי ספינות מ-Institute of Nautical Archaeology באוניברסיטת טקסס A&M. החפירה הייתה סבל ולא זוהר. החול המשיך לגלוש בחזרה לתעלה, המים היו עכורים, האתר היה קטן כל כך שלא יותר משלושה זוגות צוללנים יכלו לעבוד בו בבת אחת, ומתוך שלוש עונות שנמשכו יחד 160 יום רק 32 הוקדשו לחפירה.

מה שעלה יחד עם הגוף הוא הסיבה שהתצוגה מעניינת ולא רק עתיקה. 70 כלי חרס, רבים מהם שלמים: פכים, צלחות, נרות, סיר בישול, קנקני אחסון ואמפורות מעוטרות. כלי נגרות, אבן משחזת ומלאי של יתדות עץ ושגמים רזרביים, כלומר ערכת הכלים של נגר הספינה. קופסאות נוי, ובהן זוג בצורת כינור. חבל, סל קלוע ושרידי מזון של ענבים, תאנים, זיתים ושעורה שמעידים על טביעה בקיץ.

איפה היא נבנתה, זה לא הוכרע. בהתחלה סברו שהיא פיניקית, משום שטבעה בשיא הספנות הפיניקית; מחקרים מאוחרים יותר על החרסים ועל הבנייה טענו לקפריסין, אולי בקשר לנוכחות הקפריסאית בדור הסמוכה; עבודת מאסטר באוניברסיטת חיפה ממקמת את המוצא במערב טורקיה. מה שהחופרים כן הסכימו עליו הוא שבעץ אין נזק של טרדון הספינות ואין בלאי של שירות ארוך, וזה מצביע על כלי שאבד בהפלגתו הראשונה או קרוב אליה.

• התגלתה בסתיו 1985 בידי חבר קיבוץ, עמי אשל
• נחפרה ב-1988-1989 בראשות אלישע לינדר, אוניברסיטת חיפה
• הועלו 70 כלי חרס, ערכת כלים של נגר ועוגן עץ בעל זרוע אחת
• הורכבה מחדש באגף שנבנה במיוחד במוזיאון במרץ 1999

קורות העץ מקוריות, והמאמץ שהושקע כדי לשמור עליהן כך הוא רוב הסיפור. כל מה שהועלה מהים נכנס למכלי מים מתוקים ואחר כך למכלים קבועים באוניברסיטת חיפה, שם הוספג העץ במשך 7 שנים בפוליאתילן גליקול מחומם, כדי להחליף את המים בתאים שלו ולמנוע ממנו לקרוס כשהוא מתייבש. העבודה הזאת הסתיימה ב-1996. העץ התייבש עד מרץ 1999, אז הועבר לאגף שנבנה בשבילו והורכב מחדש בידי צוות בינלאומי. העוגן, הכלים ומבחר מהחרסים מוצגים לצדו.

מה שאין שם הוא החלק העליון של הכלי. שרד רק החלק שהיה קבור עמוק מספיק כדי להיות אטום לחמצן ולמי ים, והוא לא שוחזר בהשערות מעל הקו הזה. הנתונים שפורסמו על גוף הספינה לא תואמים: אוניברסיטת חיפה והמקור העברי מציינים 13 מטר על 4, והמקור האנגלי כ-11 על 4. המשקל בהעמסה מלאה מוערך בכ-25 טון, כמחציתו מטען וזבורית.

הבנייה היא מה שבוני ספינות באים לראות. היא נבנתה בשיטת "הקליפה תחילה": הקרשים חוברו זה לזה בשגמים שננעצו ביתדות במרווחים של כ-13 סנטימטר, ורק אז חוזקו בצלעות, שהודקו במסמרי נחושת שמקור העפרה שלהם בצפון-מערב קפריסין. קרשי החרטום והירכתיים נתפרו זה לזה בחבל. השדרית עשויה קורה אחת של אורן ירושלים, ומתחתיה שדרית כוזבת מעץ אלון בשלושה חלקים, שאפשר להחליף ושנועדה לספוג את המכות. תיארוך פחמן 14 והחרסים ממקמים את הספינה בסוף המאה ה-5 לפני הספירה.

העוגן ראוי לדקה משלו. זה עוגן אלון בעל זרוע אחת, שהמוט שלו מולא במינרל עופרת, והוא נמצא מול החרטום מימין כשחבל עדיין קשור אליו. זה היה העוגן העתיק השלם הראשון מסוגו שנמצא אי פעם: ארכיאולוגים ימיים טענו בשנות ה-70 שעוגנים כאלה בוודאי היו קיימים, בלי שיכלו להראות אחד. העץ שלו תואם את העץ של השגמים של הספינה, וזה מרמז שאותם נגרים עשו את שניהם. העתק מפליג בגודל מלא, מעגן מיכאל II, נבנה מאוחר יותר בידי צוות של אוניברסיטת חיפה והושק במפרץ חיפה, בתאריך שוויקיפדיה מציינת בטקסט כ-17 במרץ 2017 ובכיתוב תמונה כדצמבר 2016. הוא לא נמצא במוזיאון.

החצי השני של המוזיאון לא קשור בכלל לארכיאולוגיה, וזה מפתיע את מי שבא בשביל הספינה. הכט אסף ציור צרפתי מ-1830 עד 1930, מאסכולת ברביזון דרך האימפרסיוניזם והפוסט-אימפרסיוניזם ועד אסכולת פריז, לצד אמנות יהודית מאמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20 מהולנד, מגרמניה וממזרח אירופה. אוניברסיטת חיפה מונה את מאנה, מונה, פיסארו, סוטין, מודיליאני וואן גוך; המקור האנגלי מוסיף את קורו ואת מקס ליברמן, ואת "דיוקן מוד אברנטס" של מודיליאני מ-1907.

החדר המרגש ביותר הוא לא זה של השמות המפורסמים. אוסף אוסקר גז, שמשפחת גז משווייץ תרמה לאוניברסיטה בסוף שנות ה-70, מרכז ציורים ופסלים של 18 אמנים יהודים שהשואה קטעה את חייהם היצירתיים, והוא מוצג יחד ולא מפוזר.

מעבר לאולמות התצוגה יש אודיטוריום עם 380 מושבים מרופדים בשני מפלסים, 180 באולם ו-200 ביציע, שהאוניברסיטה מתארת כנגיש למשתמשי כיסאות גלגלים ושאפשר לשכור להרצאות ולקונצרטים. על הבמה שלו עומד עוגב אבובים שהרכיב גדעון שמיר מחלקים של כלים ישנים יותר ששימשו בכנסיות ברחבי הארץ, ושהאוניברסיטה מתארת כבן כ-150 שנה. הכט קנה אותו עוד לפני שהאולם היה קיים.

בסוף אוגוסט 2024 עברה משפחה מצפון הארץ באזור הכניסה, והבן הצעיר הפיל קנקן אחסון כנעני גדול שעמד חשוף על הרצפה, והוא נשבר. הכד היה בתצוגה 35 שנה, נמצא שלם בחפירות בשומרון, והמוזיאון תיארך אותו לשנים 2200 עד 1500 לפני הספירה, וכנראה נועד להובלת יין או שמן. המקורות חלוקים לגבי גיל הילד: ה-BBC וסוכנות AP אמרו 4, ו-ynet אמר 5.

התגובה של המוזיאון היא מה שהפך את הסיפור לבינלאומי. המנהלת, ענבל ריבלין, אמרה ל-ynet שההחלטה לא לשים את הכד בוויטרינה באה מהמייסד, שאמר שמוזיאון הוא לא מאוזוליאום ולא ארון קבורה אלא מקום חי ודינמי, ושהמוזיאון הזה פתוח בחינם למשפחות עם ילדים. היא הזמינה את האם והילד לחזור לביקור מודרך, ומשמר המוזיאון, רועי שפיר, צילם את התיקון. סוכנות AP דיווחה שהכד חזר למקומו המקורי ב-11 בספטמבר 2024, וציטטה את שפיר שאמר שהעבודה הייתה פשוטה, כי כל השברים היו מכלי שלם אחד.

המוזיאון אמר ל-BBC שימשיך להציג חפצים בלי מחסומים או קירות זכוכית בכל מקום שאפשר, והוא עמד בזה. המסקנה, שריבלין אמרה במפורש, היא שמשפחות צריכות להסביר לילדים מראש: אם השלט לא אומר שמותר לגעת בחפץ, אסור. המוזיאון גם אמר שידפיס בתלת-ממד פריטי חרס שיעמדו לצד המקוריים, עם שלטים שאומרים שבהם מותר לגעת.

בדצמבר 2025 דיווח "הארץ" על חלל חדש במוזיאון שמוקדש למורשת יהודי ארצות דוברות הגרמנית, הקהילה שכונתה היקים, שכ-60,000 מבניה הגיעו לארץ ישראל המנדטורית בין עליית היטלר לשלטון לפרוץ מלחמת העולם השנייה. כתבת העיתון ציינה בהפתעה כמה מעט מהתצוגה עוסק בשואה. האגף הזה הוא היוצא היחיד מן הכלל של הכניסה החופשית: באתר המוזיאון כתוב שהכניסה אליו בתשלום, אבל לא מתפרסם סכום.

באתר מופיעה גם הודעה קבועה שחלק מהאגפים בשיפוץ, וריבלין אמרה ל-ynet ב-2024 שהמוזיאון היה אז סגור לעבודות ושבחוץ נוסף לאחרונה גן פסלים. לא ההיקף ולא מועד הסיום מתפרסמים, אז מי שבא בשביל אולם מסוים צריך להתקשר ל-04-8240308 ולא להניח.

עוד דבר שייך למוזיאון אבל לא נמצא בתוכו. דרך הדורות היא אתר פתוח בפארק הכרמל, ממש מדרום לאוניברסיטה, שהכט הגה ב-1975 ומופעל במשותף עם הפארק. מבנים שעמדו בפני הריסה במקומות אחרים פורקו והוקמו מחדש לאורך שביל מסומן: מבני מגורים וקבורה מרמת מטרד, ממגורות תבואה מתקופת הברזל ממצודה בנגב ובתי בד מקסטרה העתיקה. הכניסה מכביש 672, הפנייה הראשונה שמאלה אחרי האוניברסיטה, וצריך רכב.