מדעטק

האדריכל היהודי-גרמני אלכסנדר ברוולד התבקש להכין תוכניות ראשונות באוקטובר 1909, וקיבל את התכנון המפורט באוגוסט 1910. מה שהוא תכנן הוא מבנה סימטרי בן שלוש קומות שבנוי מחמישה נפחים: גוש מרכזי גבוה שנושא כיפה, עם הכניסה הראשית מתחת לקשת שעולה לכל גובה הבניין, ושני אגפים ארוכים שמסתיימים בגושים שבולטים מעט מקו החזית. כשהבניין הוקם הוא עמד לבדו על המדרון, ומוקם כך שייראה מהעיר התחתית ומהנמל.

ברוולד עבד לפי רעיון מוצהר: שאדריכלות לארץ הזאת צריכה לחבר צורה אירופית ליסודות מזרחיים. הערך בוויקיפדיה העברית על הבניין מכנה את התוצאה אחת משתי היצירות החשובות ביותר בסגנון הארץ-ישראלי, שלב מוקדם של האדריכלות האקלקטית של התקופה, והשנייה היא גימנסיה הרצליה בתל אביב, שנהרסה. החצי האירופי הוא הקומפוזיציה הסימטרית והחלונות המרובעים; החצי המקומי הוא הקשתות המחודדות, חיפוי האבן, שיני החומה לאורך המעקה, הכיפה, ופתרון אקלימי של חדרים גבוהים עם פתחי אוורור מתומנים קטנים מעל החלונות שמוציאים את האוויר החם.

ברוולד לא רק שרטט. הוא השתקע בחיפה, הפך לפרופסור ועמד בראש הפקולטה הראשונה שנפתחה בבניין, לאדריכלות. הוא מת בחיפה ב-1930. המבנה השני שתכנן באותו מגרש נועד לבית ספר תיכון והפך לבית הספר הריאלי, שעדיין השכן ועדיין מפעיל את החניון בתשלום שמבקרי מדעטק משתמשים בו בסופי שבוע.

המוסד היה פרויקט של Hilfsverein der deutschen Juden, אגודת הסיוע מברלין שנודעה בעברית בשם "עזרה". המנהל שלה, פאול נתן, סייר בארץ ישראל בסתיו 1907 וחזר עם הצעה להקים מכללה טכנית. חיפה נבחרה על פני ירושלים ויפו כי השלטון העות'מאני הפך אותה לצומת רכבות ותכנן להרחיב את הנמל, וכי הקהילה היהודית הקטנה שלה הייתה מקובעת פחות מבחינה פוליטית מהחלופות. מגרש של 46 דונם בשכונה שנקראה אז מירוואן, ולימים הדר הכרמל, נקנה מבעלים ערבים וטמפלרים ונרשם באוגוסט 1910.

היתר הבנייה לקח שנתיים ושלושה היתרים נפרדים. לא היו במקום פועלי בניין מקצועיים, והם הובאו מירושלים ומגרמניה; רוב החומרים וכל המכונות הגיעו מגרמניה; והבאר באתר הביסה את הצוותים המקומיים עד שמהנדס גרמני עם הציוד המתאים הגיע למי תהום בעומק 100 מטר. מי שפיקח על העבודה מטעם המוסד היה שמריהו לוין, ששמו נמצא היום על הרחוב שבו עומדת הכניסה. אבן הפינה הונחה ב-11 באפריל 1912, והבניין הראשי הושלם ברובו ב-1913.

ואז הכול נעצר. מלחמת השפות, הוויכוח על שפת ההוראה, שמה את הפרויקט במרכזו של מאבק ציבורי, והתקציב נגמר יחד איתו. ב-17 ביולי 1914 התכנס הוועד בברלין בפעם האחרונה, ו"עזרה", הנושה העיקרית, הציעה למכור הכול במכירה פומבית. שבועיים אחר כך פרצה המלחמה. נכסי אגודת הטכניקום נמכרו במכירה פומבית ב-15 במרץ 1915, ו"עזרה" אכן קנתה את הקרקע והבניינים תמורת 225,000 מרק. ב-1917 תפס הצבא הגרמני את האתר למתקן חיטוי ולבית מטבחיים, הצבא העות'מאני הפך את הבניין הראשי לבית חולים, ואחרי שהבריטים כבשו את חיפה באוקטובר 1918 גם הם השתמשו בו כבית חולים צבאי.

ההסתדרות הציונית קנתה את המקום מ"עזרה" ב-6 בפברואר 1920, והשקיעה חמש שנים בתיקונים, בהחלפת מכונות שנגנבו ובגיוס צוות. איינשטיין הגיע ב-1923, נטע את הדקל שלו והסכים לעמוד בראש הוועד של המוסד. שיעורי הערב הראשונים התקיימו ב-14 בדצמבר 1924, בחינות הכניסה יומיים אחר כך, והפתיחה הרשמית חלה בט"ו בשבט, 9 בפברואר 1925, 13 שנה אחרי הנחת אבן הפינה. האתר כלל אז 46 דונם ושבעה בניינים, וההוראה התרכזה באחד מהם: שישה מורים ו-16 סטודנטים בשתי מחלקות, אדריכלות והנדסה אזרחית.

הטכניון התחיל לעבור במעלה ההר לנווה שאנן בתחילת שנות ה-50. עד 1965 הפקולטה לאדריכלות הייתה היחידה שנשארה בהדר. בתחילת שנות ה-80 הסבה קבוצה של פרופסורים מהטכניון שתי כיתות ישנות למקום שבו מציגים מדע לילדים, וב-1983 נפתחה בבניין בית המלאכה תערוכה ציבורית ראשונה בשם טכנודע. תרומה של משפחת רקנאטי ב-1985 הפכה את המיזם למוזיאון הלאומי למדע של ישראל.

המקורות לא מסכימים מתי הבניין עבר בפועל מיד ליד. ציר הזמן של המוזיאון עצמו ממקם את עזיבת הטכניון ואת המסירה ב-1984. הערך על המוזיאון בוויקיפדיה העברית אומר שהבניין עבר אליו ב-1986, אחרי ששימש את כל הפקולטות מ-1925 עד 1965 ואת האדריכלים לבדם מ-1965 עד 1985. ההבדל הוא שנה או שנתיים של חפיפה ולא מחלוקת אמיתית, אבל הוא מופיע בדפוס.

השם הנוכחי צעיר מהמוזיאון. ב-2006 ערך המוזיאון תחרות ציבורית למציאת שם, ומדעטק ניצח: "מדע" ועוד "טק". גם המוסד שממנו ירש את הבניין עבר תרגיל דומה. על פי הצעתו של חיים נחמן ביאליק, שהתקבלה בספטמבר 1924, שם המכללה נכתב בעברית בתי"ו ולא בטי"ת, מהמילה העברית "תכן", בטענה שהשורש היווני בא מלכתחילה מהעברי. הכתיב "טכניון" נקבע סופית רק ב-1945.

כשהמוזיאון קיבל את הבניין, הוסרו תוספות מאוחרות שפגמו בחזיתות, והשאר שוקם לפי התוכניות המקוריות של ברוולד. המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל העניקה למוזיאון אות הוקרה על העבודה הזאת. מה שהמבקרים רואים מהרחבה שבחזית, שקרויה על שם שלמה קפלנסקי, קרוב לכן יותר ל-1913 ממה שהבניין היה ברוב המאה ה-20.

השריד המילולי ביותר בפנים הוא הכיתה ההיסטורית, שנשמרה קרוב למה שהייתה. הריהוט המקורי עדיין במקומו. בכל שולחן עץ יש חור קטן, שבו הניח הסטודנט קסת, ועל חלק מהכיסאות חרוטים שמות שחרטו מי שישבו עליהם. על הקירות מוצגת היום תערוכת צילומים של הטכניון בין שנות ה-20 לשנות ה-50, עם קודי QR שפותחים את אותן תמונות בטלפון.

כל השאר הוא התאמה של מוזיאון בתוך חדרים ישנים, וזה ניכר בתוכנית. רוב התערוכות הקבועות תופסות כל אחת כיתה אחת לשעבר, ולכן הבניין ההיסטורי מרגיש כמו מבוך של חדרים קטנים ולא כמו אולמות פתוחים; התצוגות החדשות הן אלה שחיברו שניים או שלושה חדרים. התערוכות המתחלפות, מרכז החדשנות, הכיתות והמעבדות של אגף החינוך ומעבדת הייצור (פאב לאב) של משפחת ונגר נמצאים כולם בבניין השני, בית המלאכה הישן, שהחלל המרכזי שלו נקרא אולם איינשטיין.

חדר האניגמה בנוי סביב מכונה שבריטניה נתנה לצבא הישראלי ושהוסבה חלקית לעברית, ולצדה עמדות אינטראקטיביות שמאפשרות להפעיל את הצופן וסיפור חלקו של אלן טיורינג בפיצוחו. לפי המוזיאון, הסיכוי לפענח בלי עזרה אות אחת הוא 1 ל-150,738,274,937,250 במכונה בצורתה הפשוטה, והסיכויים רחוקים הרבה יותר בגרסה המסובכת שמוצגת.

גלריית הנובל קרויה על שם אהרן צ'חנובר, שנולד בחיפה, למד ולימד בטכניון בבניין הזה, וחלק ב-2004 את פרס נובל לכימיה עם אברהם הרשקו ואירווין רוז על מערכת היוביקוויטין. לפי המוזיאון, צ'חנובר נתן לו את הפרס המקורי, והמדליה, מזהב 18 קראט עם שורה מוורגיליוס על הגב, מוצגת לצד התעודה ועבודת הדוקטורט שלו מ-1982. העמוד של המוזיאון מתארך את ההחלטה שלו ל-2003, שנה לפני שהפרס הוכרז, כך שהחפץ אמין יותר מהתאריך שמוצמד אליו.

האגף החדש ביותר הוא החלל, שנפתח ב-2 באוגוסט 2025. יש בו אולם הקרנה שבנוי כחללית בשם סבבילון 5, מומלץ מגיל 5 ועם מבוגר לילדים עד גיל 10, ותערוכה של חומרה חללית ישראלית שהוקמה עם התעשייה האווירית, רפאל, Astroscale, SpacePharma, הטכניון וסוכנות החלל הישראלית, בין היתר. תערוכה אורחת מהמוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בניו יורק מציגה הדמיות שנבנו מתצפיות של ג'יימס ווב, האבל וגאיה. בשבתות ובחופשות מבית הספר המסע לחלל פועל בקבוצות לפי שעות ולא ברצף, אז כדאי להגיע אליו מוקדם.

• הגל הצהוב: חדר שמואר רק באור צהוב חד-גוני, עד שמתג על הקיר מחזיר את שאר הצבעים
• חדר המוזיקה: נבל לייזר שמנגנים בו כשחוסמים את הקרניים, ולוח רוטט שמצייר דוגמאות בחול בתדרים שונים
• מרכז החדשנות: שלוש תצוגות ואולם סוחף שמדמה מסע בתוך גוף האדם

החצר שבין שני הבניינים הראשיים נפתחה מחדש בחנוכה 2011 כפארק מדע של כ-4 דונם. היא מחולקת לחמש חצרות, אחת לכל אחד מהם: ארכימדס, לאונרדו דה וינצ'י, ברנולי, ניוטון ופיתגורס, והמוצגים בכל אחת נבנו סביב מה שאותו אדם גילה. יש אמפיתיאטרון לכ-400 איש, ובמרכזו מזרקה ממוחשבת בצורת שושנת רוחות.

אצל ארכימדס יש מנוף ארוך מספיק כדי להרים אח או אחות, בורג משאבה שמסובבים ביד, ומערך המראות שלפי המסופר הוא כיוון אל מפרשי האויב, שהמוזיאון מציג ביושר כמערכת שאולי מעולם לא עבדה בפועל. החצר של דה וינצ'י היא העיר האידיאלית: סכרים, תאי שיט, משאבות וגלגלי כפות שנבנו לפי השרטוטים שלו, וזרימת המים בשליטת המבקרים. אצל פיתגורס יש שלושה קסילופונים ענקיים, מפעמונים, מעץ ומצינורות, וגלגל שמדגים את המשפט שלו באמצעות נוזל.

המוצג שרוב האנשים מצלמים נמצא בחצר של ברנולי, והוא שם כי לא היה עובר בדלת: מטוס קרב ישראלי אמיתי מדגם כפיר, שלפי המוזיאון מבקרים רבים התחילו לראות בו את הסמל שלו. הפארק הוא גם החלק באתר שבו מותר לאכול ושבו נמצא משחק המים.