ואדי ניסנאס

השכונה יושבת באפיק רדוד שיורד במדרון התחתון של הכרמל, ותחומה בערך ברחובות הרצל, שבתאי לוי והנביאים, כשהמושבה הגרמנית ושדרות בן-גוריון מתחתיה ושכונת הדר הצפופה מתקופת בין המלחמות מעליה. זה המפרק בין המפלס התחתון למפלס האמצעי של חיפה, ובדיוק בגלל זה מדריכים ישנים מתארים אותה ככפר שנפל לאמצע עיר: הבתים מאבן גיר, המרפסות מקושתות, הסמטאות צרות מדי לשתי מכוניות, והחיבורים לרחובות שמעל הם גרמי מדרגות ציבוריים ולא כבישים.

את המדרגות האלה מבקרים חדשים מעריכים לא נכון. המקטע ה-20 של שביל חיפה עובר את הירידה כקטע אחד של 4.8 ק"מ, מתצפית הגנים הבהאיים ברחוב יפה נוף, 265 מ' מעל פני הים, ועד כיכר אונסק"ו ב-45 מ': ירידה של 220 מ', חלקה במדרגות שיש להן שם, ובהן מדרגות גדרה, כורש ובוניאק. מי שנכנס מלמעלה עושה גרסה כלשהי של זה. מי שנכנס מהמושבה הגרמנית הולך במישור.

השם פשוט מתאר את המקום. ואדי הוא עמק; ניסנאס הוא השם בערבית לנמייה שחיה בו, ואין תעתיק אחיד לאנגלית, ולכן השכונה מופיעה במפות בכמה כתיבים שונים. תחנות הכרמלית הנביאים וסולל בונה נמצאות ברחובות שממש מעל, וזה הופך את הוואדי לתוספת קלה ליום על רכס הכרמל.

ואדי ניסנאס צמחה בסוף המאה ה-19 כשכונה ערבית נוצרית מחוץ לחומות העיר העות'מאנית, ברגע שבו חיפה התרחבה במהירות לכל הכיוונים: הטמפלרים הגרמנים הקימו את המושבה שלהם למרגלות ההר ב-1868, המסחר בנמל גדל, והעיר המוקפת חומה לא יכלה להכיל את האוכלוסייה. המקור העברי מתאר את האופי המקורי של הוואדי כשכונת פועלים ולא סוחרים, וזה מתאים לדיור: בתי אבן קטנים צפופים לאורך קרקעית העמק, עם גפנים ורימונים בחצרות.

הכנסיות באו בעקבות האנשים, והן המבנים המשמעותיים ביותר כאן. הקתדרלה היוונית-קתולית (מלכיתית) של אליהו הנביא, בתכנון האדריכל סמיחום עטאללה, החלה להיבנות ב-1938 והושלמה ב-1939, וסיפור הנביא אליהו מהתנ"ך משולב בשער שלה. אחרי 1948 היא הפכה למושב הארכיפרכיה המלכיתית של עכו, כשרוב הקהילה עברה לעיר התחתית. כנסייה אנגליקנית של יוחנן המטביל ובית הספר של מנזר אחיות נצרת עומדים בסמוך, ומוזיאון חיפה לאמנות נמצא ברחוב שבתאי לוי בשולי השכונה העליונים.

מה שלא היה לוואדי, ועדיין אין לו, הוא מרכז מונומנטלי: אין כיכר, אין שער, אין חזית ראווה. הוא נבנה כשכונת מגורים, והוא נראה כמו שכונת מגורים. מי שבא לחפש ציון דרך לא ימצא אחד; מי שבא לחפש רובע מגורים חי של עיר נמל מזרח תיכונית ימצא אותו במלואו.

כוחות ההגנה כבשו את חיפה הערבית ב-22 באפריל 1948. רוב התושבים הערבים של העיר עזבו או גורשו בימים שסביב התאריך, באחד מגלי העקירה הגדולים ביותר במלחמה, ומי שנשארו רוכזו בוואדי. בריטניקה מציינת את התוצאה בלי קישוטים: מתוך יותר מ-50,000 ערבים שחיו בחיפה לפני המלחמה, רק כ-3,000 בחרו להישאר תחת שלטון ישראלי. המקור העברי מביא כ-3,500 ומפרט שהם רוכזו בוואדי ניסנאס ובוואדי סאליב. אף אחד מהמספרים אינו מפקד, כך שהקריאה הכנה היא שהאוכלוסייה הערבית של העיר ירדה בערך ב-94% בתוך חודש.

המילה שמתארת את מה שבא אחר כך שנויה במחלוקת. המקור האנגלי מתאר את ריכוז האוכלוסייה שנשארה בשכונה האחת הזאת כתהליך של גטואיזציה; תיאורים רשמיים ישראליים מתארים את אותה תקופה כריכוז תחת ממשל צבאי. החוקרים חלוקים עד היום כמה מהתנועה נעשתה בפקודה, כמה ממנה הייתה תוצאה של עוצר ושטחים סגורים וכמה ממנה הייתה בחירה של אנשים להיות קרובים למה שנשאר מהקהילה שלהם. האתר לא צריך להכריע בזה כדי להסביר למבקר למה רובע ערבי של 8,000 איש יושב בתוך עיר של כמעט 300,000.

מה ששרד שלם באופן חריג לתקופה, וזה בעיקר מזל שלילי. ואדי סאליב, ממש ממזרח, התרוקן בהדרגה ורובו נהרס. ואדי ניסנאס נשארה מאוכלסת ונשארה עומדת, כך שהבתים מסוף התקופה העות'מאנית ומתקופת המנדט עדיין שם בכמויות, כולל בניינים שסגורים מאז 1948 ומעולם לא אוכלסו מחדש. חלק מהחזיתות האטומות האלה הן בדיוק המקומות שבהם צוירו לימים ציורי הקיר של השכונה, וזה לא מקרה, וגם לא מוצג כמקרה.

"מוזיאון בלי קירות" הוא תערוכה קבועה באוויר הפתוח שמשתרעת ברחובות, בחצרות ובמדרגות של השכונה, בניהול בית הגפן, המרכז התרבותי הערבי-יהודי ברחוב הגפן 2, שהקים ב-1963 ראש עיריית חיפה אבא חושי. בית הגפן מתאר אותו באתר שלו כבמה למחקר ולהפקה של יצירות אמנות במרחב הציבורי, מונה כ-30 יצירות במסלול, ואומר שהוא התחיל ב-1993 לצד החג של החגים הראשון.

מקורות עצמאיים סופרים אחרת. Middle East Eye מתארך את הפרויקט ל-1996, מתאר יותר מ-60 יצירות קבועות בחוץ, ואומר שיותר מ-800 יצירות של 500 אמנים הוצגו לאורכו, יותר ממאה מהם שוב ושוב. הפער בין כ-30 ליותר מ-60 הוא כנראה ההבדל בין המסלול המסומן לבין כל מה שעדיין מחובר פיזית לשכונה; הפער בין 1993 ל-1996 פשוט לא נפתר.

מה שלא שנוי במחלוקת הוא האופי שלו. היצירות מחוברות לקירות של בתים שאנשים גרים בהם, לרום של מדרגות ציבוריות ולבניינים שעומדים ריקים מאז 1948. הן של אמנים ערבים ויהודים, ישראלים וזרים, והפרויקט היה מהמקומות הראשונים בארץ שהציגו כדבר שבשגרה אמנים ערבים פלסטינים ויהודים, מוכרים ומתחילים, זה לצד זה. אין כרטיס ואין שעת סגירה, כי אין בניין: התערוכה היא הרחוב.

בית הגפן עצמו שווה 10 דקות. הגלריה לאמנות עכשווית שלו פתוחה בימים א'-ה' 10:00-15:00 ובשישי 10:00-14:00, לפי השעות שהמרכז עצמו מפרסם, והוא מפעיל סיורים מודרכים בוואדי במסגרת התוכנית "מפתחות לחיפה".

• הספירה של בית הגפן עצמו: כ-30 יצירות במסלול, התחיל ב-1993
• הספירה של Middle East Eye: יותר מ-60 יצירות קבועות בחוץ, הפרויקט מתוארך ל-1996
• יותר מ-800 יצירות של 500 אמנים הוצגו מאז תחילת הפרויקט

השוק הוא לא אולם ואין לו גבולות. הוא עובר לאורך רחוב הוואדי ורחוב יוחנן הקדוש וגולש אל הסמטאות שיוצאות מהם: ירקנים, מוכרי תבלינים, קצבים, דוכני דגים, מאפיות שמוציאות מאפי זעתר וגבינה, קלייות קפה, חנויות ממתקים ואוכל מוכן. עיריית חיפה, שאין לה שום סיבה ברורה להמעיט בערכם של השווקים האחרים שלה, קוראת לו השוק הקטן והמשתלם ביותר בארץ. טיים אאוט ישראל מספק את השעות שהעירייה לא מספקת: בערך 09:00-19:00 כל יום, כשחלק מהחנויות סגורות בימי ראשון. אין לוח זמנים רשמי, כי כל סוחר קובע לעצמו.

הפלאפל הוא מקור הגאווה של השכונה עצמה, והוא יריבות ולא כתובת אחת. את פלאפל הזקנים פתחו ב-1950 ג'ורג' ונג'לה עפארה, ובמשך שנים לא היו לו לא שלט ולא שם: הלקוחות היהודים קראו לו "של הזקנים", הלקוחות הערבים קראו לו על שם נג'לה, וכשסוף סוף נתלה שלט הוא נשא את שני השמות. בני הזוג, שלא היו להם ילדים, מכרו את הדוכן, ואת המתכון, ללקוח ותיק, עפיף סאבית, ב-1984, וכל אורח עדיין מקבל בהגעה כדור חינם טבול בטחינה. דוכן מתחרה עומד מולו מעבר לרחוב. מי מהשניים טוב יותר, זה ויכוח חיפאי ותיק שאיש מעולם לא הכריע, והתשובה הנכונה היא לאכול בשניהם.

מכיוון שהסוחרים ברובם המכריע נוצרים ומוסלמים, השוק ממשיך לעבוד בשבת, כשחלק גדול מחיפה היהודית סגור. העובדה הזאת לבדה מסבירה את רוב הקהל של סוף השבוע, ובגללה היום השקט כאן הוא ראשון. בבוקר הסחורה פרושה על המדרכה; עד אחר הצהריים המאוחרים חלק גדול ממנה כבר נארז.

החג של החגים מתקיים בחיפה בכל דצמבר מאז 1993. העירייה ובית הגפן השיקו אותו יחד, והוא מתוזמן לשבועות שבהם חנוכה, חג המולד ובחלק מהשנים גם הרמדאן חלים קרוב זה לזה. הערך על בית הגפן בוויקיפדיה מתארך את הפסטיבל הראשון ל-1994 ולא ל-1993, פער של שנה שאיש לא סידר. האירועים מתקיימים בסופי השבוע של דצמבר בבית הגפן, בוואדי ניסנאס ובמושבה הגרמנית, ועד 2019 הגיע מספר המבקרים לכ-150,000 בכל סוף שבוע.

לוואדי עצמו זה שינוי דרמטי, ולא תמיד נוח. הסמטאות הן סמטאות מגורים צרות, וסוף שבוע של פסטיבל מעביר בהן עשרות אלפי אנשים; תושבי המושבה הגרמנית הסמוכה התלוננו בפומבי על הצפיפות והרעש. מי שבא בשביל השוק ולא בשביל הפסטיבל צריך לבחור סוף שבוע אחר.

הפסטיבל נושא איתו גם ויכוח חי על השאלה מה הוא בעצם. האנתרופולוג רולי רוזן והפעילה הפלסטינית שהירה שלבי טענו שהוא משמש בעיקר מיתוג תיירותי מסחרי ומטשטש את המתחים הלאומיים שמתחתיו, ומבקרים ציינו כמה מעט יסודות אסלאמיים מובהקים מופיעים בתוכנית לעומת הרבה דימויים של חג המולד בצפון אירופה: שלג, איילים, עצים. המוניטין של חיפה כעיר של דו-קיום הוא אמיתי, ותיק ושנוי במחלוקת בעת ובעונה אחת, ובוואדי ניסנאס שלושת הדברים האלה בולטים יותר מבכל מקום אחר.

לשכונה יש עוד מקום בדמיון הישראלי, והוא רומן. סמי מיכאל מיקם כאן ב-1987 את "חצוצרה בוואדי", סיפור אהבה בין עולה יהודי מרוסיה לאישה ערבייה נוצרייה ברחובות האלה ערב מלחמת לבנון של 1982. הספר עובד חמש פעמים לבמה וצולם ב-2001 בידי לנה וסלבה צ'פלין, וזכה בפרס האקדמיה הישראלית לדרמה הטובה ביותר. בשביל הרבה מאוד קוראים ישראלים, הוואדי הוא קודם כול הספר הזה.