צריף בן-גוריון

לפי ויקיפדיה העברית, שמגבה את הערך כולו בהפניות לעיתונות של אותם ימים, הכול התחיל במאי 1953. בדרך חזרה מחנוכת מעלה העצמאות בכביש לאילת ראה בן-גוריון צריף וכמה אנשים בצד הדרך, עצר את המכונית ויצא. אלה היו צעירים שלחמו בנגב במלחמת העצמאות והגיעו למסקנה שלא מספיק להילחם עליו, צריך גם ליישב אותו. מה שהרשים אותו לא פחות הוא שהם לא השתייכו לשום תנועה מיישבת ולשום מפלגה.

כמה ימים אחר כך כתב להם. 'ב-47 שנותיי בארץ ראיתי לא מעט מפעלים חלוציים', נאמר במכתב, ואחר כך: 'סלחו לי אם אומר שמימיי לא ראיתי מפעל חלוצי כמו שדה בוקר.' הוא מעולם לא קינא באדם או בקבוצה, הוסיף, אבל בביקור ההוא התקשה לדכא משהו כמו קנאה על שלא היה שותף לכך. בסוף ספטמבר 1953 תרם לקיבוץ 1,200 לירות לקניית גמלים, ושאל מה התנאים להצטרפות. היה תנאי אחד: לא לעסוק בפוליטיקה.

הוא היה בן 67. הפרוטוקולים של ועדת הקבלה נשמרו. חבר אחד שאל אם בכלל אפשר לסרב. אחר אמר שצריך לקבל אותו, אף שזה יהיה נטל. שלישי התנגד במפורש, בגלל הקשיים שהגעתו תיצור. הוא התקבל ברוב קולות.

ההמשך היה מהיר ופומבי. העיתונים דיווחו מ-16 באוקטובר 1953 שמקימים בשבילו צריף שוודי; ב-22 באוקטובר פורסמה הכחשה חלקית שלפיה המקום אפילו לא נמדד; ב-10 בנובמבר ביקרה פולה בצריפים, שכבר עמדו, ובחרה את הצבע שבו ייצבעו. בתחילת נובמבר הודיע בן-גוריון שהוא מתפטר, וב-14 בדצמבר עברו בני הזוג לגור במקום. הוא הניח שפולה תישאר בתל אביב. היא לא נשארה, ולפי רוב העדויות התאקלמה במקום מהר יותר ממנו.

• קיבוץ שדה בוקר נוסד ב-15 במאי 1952 בידי חיילים משוחררים
• מכתבו של בן-גוריון לחברי הקיבוץ, מאי 1953
• 1,200 לירות נתרמו לקניית גמלים, סוף ספטמבר 1953
• תנאי אחד לחברות: בלי פוליטיקה
• עברו לגור במקום ב-14 בדצמבר 1953, שבוע אחרי ההתפטרות

הסוכנות היהודית מימנה שלושה צריפים, זהים ליחידות הטרומיות הסקנדינביות שהוקמו אז בכל הארץ כדי להקל על מצוקת הדיור. אחד מהם הותאם לבני הזוג: שני חדרי שינה נפרדים, חדר אורחים וחדר עבודה גדול עם ספרייה שנבנתה לאלף ספרים. זה היה הצריף היחיד במקום עם מים זורמים וביוב, דוד מים, מקרר וגז. בשני הצריפים האחרים גרו עוזריו, שומריו ואורחיו, ועמדות שמירה, גדר וגנרטורים הגיעו יחד איתו.

המדפים התבררו כקטנים בהרבה מהצורך. מכון מורשת בן-גוריון מתאר היום ספרייה של יותר מ-5,000 כרכים בתשע שפות, ביהדות ובתנ"ך, פילוסופיה, היסטוריה, גאוגרפיה וצבא, ומציין שרוב ספריו בכלל לא הגיעו דרומה: יותר מ-22,000 נשארו בבית בתל אביב. הקטלוג התחיל בינואר 2022 במסגרת פרויקט 'ארץ חפץ' של יד בן-צבי. מנהל הצריף, גיל שניידר, סיפר אז ל-ynet שהצוות רושם כעשרים ספרים ביום.

מה שהקטלוג חשף הוא הדבר האנושי ביותר בבניין. יש ספרים ביפנית, באיטלקית ובאמהרית. יש דון קיחוטה בספרדית, שהוא התעקש לקרוא במקור ולמד את השפה אצל יצחק נבון, ועליו הערות בכתב ידו: תעתיקים לעברית, סימני שאלה, ביאורים. יש מקיאוולי באיטלקית, שכנראה הצליח להבין כי ידע לטינית.

שאר הבית הוא התרבות החומרית של ישראל בשני העשורים הראשונים שלה, בלי שנגעו בה: הרהיטים, הכלים, התמונות על הקירות. בחדר האורחים יש מפה של הארץ, הדגל, עותק של מגילת העצמאות שקיבל מגולדה מאיר ותמונות משפחתיות. נעלי הבית שלו וערימת הספרים ליד המיטה נמצאות היכן שהשאיר אותן.

• שלושה צריפים טרומיים, במימון הסוכנות היהודית ב-1953
• שני חדרי שינה, חדר אורחים וחדר עבודה עם מדפים ל-1,000 ספרים
• הצריף היחיד במקום עם מים זורמים, ביוב, דוד מים, מקרר וגז
• כ-5,000 ספרים בחדר העבודה היום, בתשע שפות
• הקטלוג התחיל בינואר 2022, בקצב של כעשרים ספרים ביום

ההוראה מופיעה בצוואה, והמוזיאון מפרסם תרגום משלו שלה לאנגלית: 'אני מבקש שהבית בשדה בוקר, שהיה ביתי עד יום פטירתי, יישמר במצבו הנוכחי, כולל כל הרהיטים, הספרים וכתבי העת שבו.' אותו מסמך ביקש שהבית, הספרייה שלו ותכולתו יהיו פתוחים לציבור. בנובמבר 1974, שנה אחרי מותו, נחנך הצריף כמוזיאון בנוכחות נשיא המדינה וראש הממשלה.

ב-1976 עוגן ההסדר בחוק דוד בן-גוריון. החוק הקים את מכון מורשת בן-גוריון וקבע שהמכון יהיה בשדה בוקר ויכלול את הצריף ו'את ספרייתו במקום שבו הייתה בעת פטירתו'. את המוזיאון שסביבו תכנן אורי דה-בר, ועל העבודה הזו קיבל את פרס בן-גוריון.

כך שהצריף ותכולתו מקוריים, וכך גם עוד מבנה אחד: בית הגבס, שהמפעיל מכנה בית הקבע הראשון שנבנה בקיבוץ, ושבו מוצגת היום תערוכה על המייסדים ועל ימיו הראשונים של בן-גוריון כאן. כמעט כל השאר שהמבקרים עוברים בו חדש. סרט האנימציה 'בן-גוריון מארח', השולחנות האינטראקטיביים של 'בן-גוריון במבחן הזמן', הסרט 'מיהו מנהיג?' ופארק החלוציות שבחוץ נוספו כולם כדי להפוך בית קטן לאתר שמחזיק קבוצת תלמידים שעתיים.

הצריף והתערוכה שבו חודשו ב-2010 במסגרת תוכנית מורשת של משרד ראש הממשלה, ושימור המבנה התחיל בינואר 2022. ואז, באוקטובר 2025, נבנתה מחדש השכונה שמסביב: אתר סרוגים דיווח על פרויקט בהובלת מכון מורשת בן-גוריון יחד עם קק"ל והמועצה לשימור אתרי מורשת, שהתבסס על תצלומי אוויר משנות ה-50 ועל עדויות של תושבים. שבילי הבוקר שבן-גוריון הלך בהם נסללו מחדש, ורדים מהסוג שפולה גידלה ניטעו בכניסה, ומתקן המים שסיפק לבני הזוג מים זורמים שוחזר. זה שחזור קפדני, אבל זה שחזור: התחושה של עמידה בשביל של קיבוץ משנות ה-50 היא בת שנה.

• נפתח כמוזיאון בנובמבר 1974, שנה אחרי מותו
• חוק דוד בן-גוריון, 1976: הצריף והספרייה מוגנים בחוק
• המבנים המקוריים: הצריף ובית הגבס
• נוספו מאוחר יותר: ארבע תערוכות, שולחן חול ופארק החלוציות
• השכונה משנות ה-50 שמסביב נבנתה מחדש, והעבודות הסתיימו באוקטובר 2025

פולה בן-גוריון מתה ב-29 בינואר 1968 ונקברה למחרת בחלקה מדרום לבניין הספרייה במדרשת שדה בוקר. הבחירה במקום פירושה הייתה ויתור על זכותם של בני הזוג לחלקת גדולי האומה בהר הרצל. מי בחר את המקום, זה לא ברור: ויקיפדיה העברית, בעקבות דוד אוחנה ומיכאל פייגה, מביאה גרסה אחת שלפיה ידידו אברהם צביון הציע אותו ובן-גוריון אישר, וגרסה אחרת שלפיה הרעיון היה שלו. הוא מת ב-1 בדצמבר 1973 ונקבר לצידה יומיים אחר כך. בצוואה ביקש שלא יישאו הספדים בהלוויה או ליד הקבר ושלא יירו מטחי כבוד.

הכשרת השטח הגביהה את הרחבה בכמה מטרים, כך שאף ששתי המצבות עומדות זו לצד זו, קברו של בן-גוריון גבוה בפועל בכמה מטרים מקבר אשתו. את המצבות עיצב הפסל עזרא אוריון: גושים מלבניים פשוטים עם לוחות אלכסוניים ששקועים בגומחות רחבות בחלקן העליון, ועליהם השם, שנות הלידה והמוות ושנת העלייה לארץ של כל אחד מהם.

את עיצוב המקום קבעה תחרות פתוחה. במאי 1974 הזמינה רשות הגנים הלאומיים הצעות לרחבה ולסביבתה, וביקשה גן שיאפשר למבקרים לבוא כעולי רגל, צנוע אך מכובד. יו"ר הרשות, יעקב ינאי, טען שצריך להרוס את בניין הספרייה שמתחת לרחבה כדי לפתוח את השטח, אבל המשתתפים התבקשו להשאיר אותו ולשלב אותו בתכנון; בהמשך הוא הפך לביתו של מכון מורשת בן-גוריון. חבר שופטים של שלושה עשר, ובהם יגאל ידין, טדי קולק והאדריכלים אל מנספלד, יעקב רכטר ואריה שרון, בחן 54 הצעות ובחר באדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, לימים חתני פרס ישראל.

מה שהם בנו משתרע על כ-90 דונם, ורובו צמחייה. שביל של כ-300 מטר מתפתל מהחניון, עם לוחות אבן מדורגים וסלעים לאורך שני צדיו בין עצי חרוב וזית, כך שהוא נראה כמו אפיק של ואדי מדברי, ומוביל את ההולכים לרחבה גדולה ופתוחה. הקברים נמצאים במרכזה, תחת עצי פלפלון, בתוך שרשרת שחורה על עמודים. מדרגות סלע משמשות גם כמושבים, ומעבר לחומה הנמוכה בדרום הקרקע צונחת אל נחל צין. טקס הזיכרון הממלכתי נערך כאן כל שנה סביב ו' בכסלו.

הקבר הושחת פעמיים: בצלבי קרס בפברואר 1989, בידי קבוצה חרדית שקראה לעצמה קש"ת, ובמילה 'היטלר' במרץ 2005, כפי שדיווחו באותו יום גם ynet וגם הארץ.

• פולה נקברה ב-30 בינואר 1968; דוד נקבר ב-3 בדצמבר 1973
• ויתור על הר הרצל לטובת הרכס שמעל נחל צין
• מצבות מאת הפסל עזרא אוריון, ועליהן שנת העלייה לארץ של כל אחד מהם
• תחרות 1974: 54 הצעות, וחבר שופטים של שלושה עשר
• זכו בה אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור
• כ-90 דונם של גן; שביל של כ-300 מטר עד הרחבה

את מתחם הצריף מפעיל מכון מורשת בן-גוריון, והכניסה אליו בתשלום. את הקברים מפעילה רשות הטבע והגנים, שלא מפרסמת עבורם דמי כניסה ולא מקדישה להם שורה במחירון הארצי שלה ל-2025; בעמוד שלהם כתוב רק שהאתר פתוח בשעות האור ולא צריך להזמין מראש. ויקיפדיה העברית מציינת שגן הקברים הוא רשמית חלק מגן לאומי עין עבדת ולא גן לאומי בפני עצמו, ולכן אין לו שער משלו.

אחת הפעילויות שהמוזיאון מפרסם לא נמצאת במוזיאון. 'משפט העם', שבה המבקרים מצביעים כחבר מושבעים על חמישה פרקים בהיסטוריה הישראלית, מתקיימת בקמפוס בן-גוריון במדרשת בן-גוריון ובתשלום נפרד. פארק החלוציות נמצא באתר הצריף, אבל הוא מסלול אתגרי בחוץ לקבוצות בהזמנה מראש, בתמחור נפרד, והמפעיל מציין במפורש שהוא אינו נגיש לאנשים עם מוגבלות פיזית ומסווג כפעילות אקסטרים.

חוץ מזה, הנגישות בצריף טובה ומפורטת במידה יוצאת דופן: שבילים מישוריים בכל המתחם, כיסא גלגלים להשאלה בדלפק, חניית נכים ושני תאי שירותים נגישים, לולאת השראה, כתוביות בסרטים ותיאור קולי באנימציה. המפעיל גם אומר, בלי לרכך, שהשולחנות האינטראקטיביים של 'בן-גוריון במבחן הזמן' אינם מותאמים למבקרים עם מוגבלות בראייה או בשמיעה.

ביקור בשניהם הוא עניין של בוקר: כ-90 דקות בצריף, עשר דקות נסיעה וחצי שעה בקברים. גן לאומי עין עבדת נמצא כמה דקות הלאה באותו כביש, וכך בדרך כלל משלבים את שלושתם.