עין עבדת

החוברת של רשות הטבע והגנים עצמה מתארת את הרצף, וזה הדבר הכי פחות מובן מאליו במקום. לפני שבקע הערבה נפתח ממזרח, יובליו העליונים של נחל צין ניקזו צפון-מערבה מרמת עבדת, לכיוון נחל בשור והים התיכון. הבקע הוריד את השטח שממזרח לכאן במאות מטרים. נחלים שזרמו מזרחה החלו אז לכרסם לאחור בחרסיות ובמרלים הרכים שבבסיס, חתרו תחת הגיר האאוקני הקשה שמעליהם והפילו אותו. ההתמוטטות הזו פתחה את האפיק הרחב של נחל צין ואת מצוק הצינים, שנמשך כעשרים קילומטר לאורך השוליים הצפוניים של הרמה, והטתה את יובלי הבשור העליונים מזרחה אל הצין. גאוגרפים קוראים לזה שביית נחלים.

במקום שבו הנחלים השבויים פגשו את הצין החדש, הפרש הגובה יצר מדרגות סלע ומפלים גבוהים, והמפלים חתרו לאחור ויצרו קניונים עמוקים. מתי זה קרה, זה לא סגור. רשות הטבע והגנים, על סמך הטרוורטין ופיזור האתרים הפרהיסטוריים, מעריכה שהקניון קיבל צורה דומה לצורתו היום לפני כ-45,000 שנה. לפי התיאור ב-The Israeli Mosaic, ייתכן שהוא נוצר רק לפני 80,000 שנה. שתי ההערכות מבוססות על עדויות עקיפות, והן לא מתיישבות זו עם זו.

הקירות נראים כמו פסים: קירטון חיוור ורך שמתבלה מהר, ולסירוגין שכבות צור קשות בצבע חום ושחור שלא מתבלות. מאיפה בדיוק מגיעים המים, זו שאלה פתוחה באמת. רשות הטבע והגנים מתארת שכבות חרסית נושאות מים בקירות הקניון שמזינות את המעיינות, וויקיפדיה העברית מגדירה את עין עבדת כמעיין שכבה: מי גשמים שנעים מתחת לפני הקרקע עד שהם פוגשים שכבה אטומה ויוצאים הצידה. BiblePlaces קובע בפשטות שהחוקרים לא יודעים, ושהתיאוריה המקובלת היום היא מי שיטפונות שמחלחלים דרך החצץ שבאפיק. מה שלא מוטל בספק הוא שהזרימה לא נפסקת.

בני אדם היו כאן הרבה לפני שהקניון נראה כך. על המצוק שמעל עין מור נמצא ראש עין מור, אחד מאתרי הפליאולית התיכון המתועדים ביותר במרכז הנגב. רינק ועמיתיו חפרו בו שוב ב-1996 כדי לאסוף חומר לתיארוך, ודיווחו ב-2003 ב-Journal of Archaeological Science על גיל קבורה של כ-200,900 שנה בשיטת סדרות האורניום, שנמדד על קליפות ביצי יען. צור שרוף מאותו אתר נתן גילים מאוחרים בהרבה, 14,000 עד 48,000 שנה, והם פירשו אותם כמדורות מאוחרות יותר ולא כתקופת היישוב עצמה.

• 400 עד 600 מטר מעל פני הים, בשוליים הצפוניים של רמת עבדת
• מצוק הצינים נמשך כ-20 ק"מ לאורך השוליים האלה
• רשות הטבע והגנים מתארכת את הקניון לכ-45,000 שנה; תיאור אחר שפורסם מדבר על 80,000
• קליפות ביצי יען מראש עין מור, מתוארכות לכ-200,900 שנה (רינק ועמיתיו, 2003)

במאה ה-6, כשעבדת שעל הרכס כבר הפכה לעיר נוצרית, עברו נזירים ממנה לגור בקניון. רשות הטבע והגנים מתארת את המערות בפשטות כמקומות התבודדות של נזירים שחיפשו בדידות. התיאור ב-The Israeli Mosaic, שפורסם מחדש ב-Jewish Virtual Library, מפורט יותר: ארכיאולוגים חקרו ארבע מהן, ובתוכן ארונות חצובים, מדפים, מוטות לתליית בגדים, ספסלים, גרמי מדרגות ומערכות מים. אחת מהן היא מערה בת שני חדרים, עם צלב חרוט מעל גומחה שנפתחה כחלון.

שני מקורות בלתי תלויים מתעדים את אותו שם. כתובת יוונית במערה השנייה מצפון היא תפילה לתאודורוס הקדוש, ששמו קשור גם למנזר שנחפר בעבדת. עוזי פז, שכתב עבור רשות הטבע והגנים ב-2024, מדווח על השם תאודורוס שנחרט בקיר מערה, ומוסיף שבמערה אחרת נמצא מטבח, וזה הפרט שהופך מקום התבודדות למקום מגורים.

הנזירים לא רק גרו כאן. מעל עין מעריף, ליד ראש שביל הטיפוס, עומד מבנה מרובע, שגם החוברת וגם ויקיפדיה העברית מפרשות כמצפה ביזנטי שממנו ירדו הנזירים אל המערות שלהם ואל חלקות קטנות שעיבדו לצד האפיק. ליד חורשת הצפצפות שרדה תעלת מים חצובה בסלע, וייתכן שהשטח שמתחת לצפצפות היה פעם גינת הירקות שלהם.

דבר מעשי אחד לפני שיוצאים לדרך עם המערות בראש. בעמוד בעברית של רשות הטבע והגנים מופיעה הודעה קבועה שהשביל אל מערת הנזירים נסגר בעקבות בעיה בטיחותית, ואילו מסלול הסולמות אל התצפית העליונה נשאר פתוח. העמוד באנגלית לא מזכיר את הסגירה. אפשר לראות את המערות מהשביל, אבל להגיע עד הפתח של אחת מהן כרגע אי אפשר.

עד 1961 הקניון היה, במילותיו של עוזי פז עבור רשות הטבע והגנים, סוף העולם שמאלה. מלבד בדואים משבט העזאזמה עם העדרים והגמלים שלהם, כמעט אף אחד לא נכנס אליו, ואפילו סיירי הפלמ"ח לא שמעו עליו. הסופר יוסף ברסלבסקי תיאר אותו בדפוס ב-1946, במילים שמרמזות שבקושי האמין שהגיע לשם.

ב-1960 הציע יהושע כהן, ממייסדי קיבוץ שדה בוקר, למחלקה לשיפור הנוף, הגוף שהפך בהמשך לרשות הגנים הלאומיים, להכשיר את הקניון לביקורי הציבור ולהעניק אותו לבן-גוריון ליום הולדתו ה-75. עד אז עסקה המחלקה באתרי עתיקות ובגני נופש עם מדשאות ובריכות. היא הסכימה לעשות משהו אחר. את התכנון עשו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, שותפים מאז 1953, שקיבלו את פרס ישראל לאדריכלות ב-1998. המאמר של רשות הטבע והגנים עצמה מציין את שנת הפרס כ-1988, ורשומת ארכיון האדריכלות ע"ש עזריאלי סותרת זאת.

התוצאות ניכרות כבר במאה המטרים הראשונים. כביש סלול מגיע עד פתח הקניון, עם חניון, שירותים וחניון פיקניק. השביל המדורג שחצוב בסלע ליד המפל הוא עבודת ידי אדם: לפי The Israeli Mosaic, את המדרגות חצבו לראשונה בני נוער ישראלים ב-1956, ומאז שיפרה אותן רשות הטבע והגנים. והבריכה שרוב המבקרים מצלמים ראשונה היא מלאכותית. פז מתעד שהאדריכלים העריכו שבריכה מלאכותית תהפוך את הקניון לאטרקטיבי יותר, ובנו אחת. מדי פעם היא מתמלאת בסחף; כשהיא נקייה, כל גובה הקניון משתקף בה.

הבריכה שמתחת למפל היא הטבעית, ומחולקת בסכר קטן. פעם היה מותר לשחות כאן, והיום לא: רשות הטבע והגנים אוסרת להיכנס למים, משיקולי שמירת טבע ובטיחות, ואוסרת לאכול בתוך הגן.

• 1960: יהושע כהן משדה בוקר מציע לפתוח את הקניון
• תכנון: ליפא יהלום ודן צור, פרס ישראל לאדריכלות 1998
• 1961: כביש, חניון ושביל מדורג פותחים את הקניון לכל רכב
• הבריכה ליד הכניסה נבנתה; הבריכה שמתחת למפל לא
• אסור לשחות, אסור להיכנס למים ואסור לאכול בתוך הגן

לגן יש שתי כניסות מכביש 40, במרחק של כחמישה קילומטרים זו מזו. הכניסה התחתונה, ליד קבר בן-גוריון ומדרשת שדה בוקר, היא המקום שבו מתחילה ההליכה. הכניסה העליונה היא תצפית על ראש הקניון, בלי דרך לרדת אליו. כרטיס אחד תקף בשתיהן, ביום הקנייה.

העמוד בעברית של רשות הטבע והגנים מציג שלושה מסלולים. הקצר הוא כ-800 מטר עד המעיין וחזרה, שעה עד שעה וחצי. הארוך ממשיך עד חורשת הצפצפות וחוזר באותה דרך, שעתיים עד שעתיים וחצי. המסלול הקווי הארוך ממשיך אחרי הצפצפות, עולה בסולמות ויוצא בחניון העליון, כשעתיים וחצי, והוא עובד רק אם השארתם רכב למעלה או תיאמתם איסוף. אי אפשר לחזור ברגל למטה: הסולמות מסומנים לעלייה בלבד, מטעמי בטיחות.

כדאי להכיר את סדר העלייה לפני שמתחייבים לה. מהחניון התחתון השביל עובר ליד עין מור, האלה האטלנטית הגדולה וסכר אבן בצומת שבילים, ואז חוצה את האפיק אל מדרגת סלע ליד הבריכות התחתונות. בחזרה בצומת, מדרגות חצובות וצרות עוקפות את המפל ויוצאות בשפתו. משם השביל עולה במעלה הנחל אל הצפצפות, עובר ליד פתחי המערות, ומגיע לקטע האנכי הקצר של המדרגות והסולמות. למעלה עומד המבנה הביזנטי המרובע, ומעבר לו התצפית על המצוקים, הבריכות העליונות ועין מעריף.

הזמנים כאן נאכפים, לא רק מומלצים. הכניסה האחרונה היא שעה וחצי לפני שעת הסגירה המפורסמת, ולמסלולים יש מגבלות נפרדות: בשעון קיץ, הכניסה האחרונה למסלול הארוך היא ב-14:30 ולמסלול הקצר ב-15:30, שעה מוקדם יותר בשישי, ועוד שעה מוקדם יותר בשעון חורף. המבקרים מתבקשים לצאת עד 17:00, או עד 16:00 בשישי. הסיבה איננה סדר מנהלי. היעלים יורדים למים אחרי שהאנשים הולכים.

• המסלול הקצר: כ-800 מטר עד המעיין וחזרה, 1 עד 1.5 שעות
• המסלול הארוך: עד חורשת הצפצפות וחזרה, 2 עד 2.5 שעות
• המסלול הקווי הארוך: יציאה בחניון העליון, כ-2.5 שעות, הסולמות לעלייה בלבד
• הכניסה העליונה בלבד: תצפית נגישה על עין מעריף, בלי ירידה
• כרטיס אחד תקף בשתי הכניסות ביום הקנייה

הגן מוכר את עצמו כממלכת היעלים והנשרים, והפעם אפשר לבדוק את הסיסמה. בין 2019 ל-2020 הציבו יובל צוקרמן, זהבה סיגל ועודד ברגר-טל מצלמות שטח בשני מעיינות בנגב, במרחק תשעה קילומטרים זה מזה: עין עבדת ועין שביב, המרוחק הרבה יותר. את התוצאות פרסמו ב-2021 ב-Frontiers in Ecology and Evolution. ב-2019 הגיעו לעין עבדת בממוצע 315 מבקרים ביום. בתקופת מגבלות הקורונה של 2020, עם תקרה של 130 מבקרים בשעה, הממוצע ירד ל-104.

בעלי החיים הגיבו, ואתר הביקורת לא. ב-2020 ירדו היעלים בעין עבדת לשתות כשמונים דקות מוקדם יותר ביום, והיחס בין גדיים לנקבות שתועד במעיין גדל ביותר מפי שניים. בכל הנתונים חזר אותו דפוס: ככל שהיו יותר מבקרים ביום מסוים, כך היעלים הגיעו למים מאוחר יותר. בעין שביב לא קרה שום דבר דומה. זה הטיעון הברור ביותר שפורסם לכך שהשערים כאן נסגרים מוקדם, וכדאי לזכור אותו כשההליכה מרגישה לחוצה.

הציפורים הן עוד סיבה להרים את הראש. נשרים ורחמים מקננים על מצוקי הוואדי, ולפי רשות הטבע והגנים עונת הקינון היא מנובמבר עד אוגוסט. זוג עיטים ניציים החזיק כאן טריטוריה עד לא מזמן; פז מדווח שהם נעלמו בשנים האחרונות וכנראה עברו לעין עקב, ושרוב העיטים הניציים בישראל הושמדו בהרעלות בשנות ה-50, כך שהמין נאחז במדבר, הרחק מהשטחים החקלאיים.

הצמחייה מפתיעה בקו הרוחב הזה. החורשה שמעל המפל היא של צפצפת הפרת, עץ טרופי בעל שורשים עמוקים שתפוצתו העיקרית בישראל היא בבקעת הירדן, והוא מצהיב בסוף הסתיו ובחורף. באפיק גדלים קנה מצוי, סוף, סמר, מלוח ואשל. בחלק הצפוני של הקניון עומדת אלה אטלנטית גדולה אחת; החוברת של רשות הטבע והגנים מעריכה את גילה בכ-250 שנה, והתיאור ב-The Israeli Mosaic ב-350. כך או כך, היא שריד מעבר לח יותר, מוציאה עלים חדשים בקיץ ומשירה אותם בחורף.