עיר דוד

ירושלים הקדומה הייתה קטנה. כל העיר של תקופת הברזל ישבה על הרכס הזה בלבד, בין נחל קדרון במזרח לגיא (הטירופיאון) במערב, ורחבת הר הבית, ששולטת בכל צילום של העיר העתיקה, היא הרחבה מאוחרת יותר צפונה ממנו. המשמעות המעשית למבקרים היא שהאתר תלול. כל מה שמעניין נמצא מתחת לקופה, והיציאה בתחתית, בבריכת השילוח, רחוקה מאוד למטה.

רשות הטבע והגנים מונה את נקודות העניין העיקריות: מעיין הגיחון והביצורים שלו, פיר וורן, נקבת חזקיהו, בריכת השילוח, תעלת הניקוז המרכזית מסוף תקופת הבית השני, שטח G במדרון המזרחי, וקטעי חומה גם מהתקופה הכנענית וגם מתקופת ממלכת יהודה. בשטח G חפרה קתלין קניון בשנות ה-60, ויגאל שילה בין 1978 ל-1985, ושם נמצא המבנה שמכונה בית אחיאל, על שם חרס שהשם הזה כתוב עליו.

המפעיל מוכר את הבסיס של כל זה כביקור עצמאי של כשעה וחצי. הוא כולל את נקודת התצפית, חפירות מזר, מערכת המים התת-קרקעית, אחת משתי הנקבות ובריכת השילוח. הגרסה המודרכת נמשכת שלוש שעות. אף אחת מהן לא כוללת את הגן הארכיאולוגי בירושלים שבמרכז דוידסון, שדורש כרטיס נפרד, אלא אם קונים אותו כחלק מהמסלול של דרך עולי הרגל.

• מרכז המבקרים ונקודת התצפית, למעלה ליד שער האשפות
• שטח G וחפירות מזר, במדרון המזרחי
• מעיין הגיחון, פיר וורן והבריכה הכנענית
• נקבת חזקיהו (רטובה) או התעלה הכנענית (יבשה)
• בריכת השילוח בתחתית, ואז השאטל או העלייה חזרה

נקבת חזקיהו היא הסיבה שרוב האנשים קונים כרטיס. לפי רשות הטבע והגנים אורכה 533 מטרים, לעומת מרחק של 320 מטרים בקו ישר, והיא נחצבה כדי להוביל את מי מעיין הגיחון מנחל קדרון, מחוץ לחומות העיר, אל בריכת השילוח שבתוכן. מה שמרשים הוא ההנדסה ולא הגודל: שני צוותים חצבו זה לקראת זה משני הקצוות, בסלע מוצק, ונפגשו.

זה לא ניחוש. כתובת שנמצאה בנקבה ב-1880 בידי יעקב אליהו, נער שלמד אצל המיסיונר והאדריכל הגרמני קונרד שיק, מתעדת את הרגע שבו שני הצוותים פרצו זה אל זה, ומתארת את החוצבים מכים זה לקראת זה, גרזן מול גרזן. האבן נחצבה מקיר הנקבה ביולי 1890 ונשברה בתהליך לכמה חלקים. מאז היא נמצאת במוזיאון הארכיאולוגי של איסטנבול, וטורקיה דחתה בקשות ישראליות להחזיר אותה. מה שנמצא היום על הקיר הוא לא הכתובת המקורית.

התאריך באמת פתוח. הייחוס המסורתי נשען על מלכים ב' כ', כ' ועל דברי הימים ב' ל"ב, ל', שמייחסים לחזקיהו את הבאת מי הגיחון אל העיר, ומחקר רדיומטרי של עמוס פרומקין, אריה שמרון וג'ף רוזנבאום, שפורסם ב-Nature בספטמבר 2003, תמך בתיארוך לסביבות 700 לפנה"ס, על סמך פחמן 14 מהטיח ותיארוך אורניום-תוריום של משקעי מערות. רוני רייך ואלי שוקרון טענו ב-2011, בכתב העת Tel Aviv, לתאריך מוקדם בכמה עשורים, בסוף המאה ה-9 או בתחילת המאה ה-8 לפנה"ס. שתי הקריאות חיות בספרות המחקר.

הפרשנות של פיר וורן, גבוה יותר באותה מערכת, התהפכה לגמרי. צ'ארלס וורן מצא אותו ב-1867, ובמשך שנים רבות הסבירו אותו כדרך שבה הכנענים הנצורים הגיעו בבטחה אל המעיין. היום רשות הטבע והגנים קובעת שמאז החפירות של 1995 הדעה המקובלת היא שהפיר נחצב רק בתקופת ממלכת יהודה, ושהכנענים שאבו את המים שלהם מבריכה גדולה חצובה בסלע בתוך הביצורים. לפי הרשות גובה הפיר 30 מטרים; בוויקיפדיה האנגלית הפיר האנכי עצמו מתואר כבן כ-13 מטרים, מה שמרמז שהשניים מודדים דברים שונים.

לתארך את ירושלים של תקופת הברזל קשה במיוחד: הרכס צפוף ועדיין מיושב, ועקומת הכיול של הפחמן 14 משתטחת בחלק מהמאות הרלוונטיות. באפריל 2024 פרסם צוות בהובלת יוהנה רגב ואליזבטה בוארטו, ובין הכותבים יובל גדות וג'ו עוזיאל, 103 תיארוכי פחמן 14 מחמישה אזורי חפירה ברכס הזה, בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences, ולצידם 100 מדידות של טבעות עץ בודדות בין 624 ל-572 לפנה"ס.

לפי התוצאות שלהם, היה כאן יישוב במאות ה-12 עד ה-10 לפנה"ס, והעיר החלה להתרחב מערבה כבר במאה ה-9, מוקדם ממה שהניחו, עם בנייה נרחבת לאורך הרכס באותה תקופה ומבנה מונומנטלי שהם מכנים מבנה 100, שמתוארך לסביבות 900 עד 850 לפנה"ס. את רעידת האדמה של אמצע המאה ה-8 הם ממקמים ב-766 עד 750 לפנה"ס, ולפי הממצאים העיר נבנתה מחדש אחריה, בוצרה היטב ושגשגה, עד החורבן הבבלי ב-586 לפנה"ס.

שום דבר מזה לא פותר את הוויכוח הקולני ביותר באתר. המבנה המדורג, גוש התמך הגבוה והמעוקל במדרון המזרחי, שחפר לראשונה ר. א. ס. מקאליסטר בשנות ה-20 של המאה ה-20 ונחפר שוב בידי קניון ושילה, תוארך בידי קניון לתחילת תקופת הברזל ב', בידי ג'ודי מגנס למאה ה-12 לפנה"ס, ובחלקו העליון, בידי ישראל פינקלשטיין ועמיתיו, לתקופה החשמונאית. על מבנה האבן הגדול של אילת מזר שמעליו, שעליו הכריזה ב-2005 ושאותו פירשה כארמון מלכותי מהמאה ה-10, השיבו ישירות פינקלשטיין, לילי זינגר-אביץ, זאב הרצוג ודוד אוסישקין בכתב העת Tel Aviv ב-2007, במאמר שכותרתו "Has King David's Palace in Jerusalem been Found?".

גם על הביצורים סביב מעיין הגיחון יש אותו ויכוח. רשות הטבע והגנים מתארכת את מגדל המעיין, שעובי קירותיו כשבעה מטרים, לתקופה הכנענית, במאה ה-18 לפנה"ס. דגימות פחמן 14 מסחף שנאטם מתחת לאבני היסוד שלו, שפרסמו רגב, עוזיאל, זנטון ובוארטו בכתב העת Radiocarbon ב-2017, נתנו תאריכים שהמאוחרים שבהם נופלים בסוף המאה ה-9 לפנה"ס. רייך השיב בכתב העת Tel Aviv בשנה שלאחר מכן והגן על התיארוך לתקופת הברונזה התיכונה. בסיור תשמעו אחת מהגרסאות האלה.

דרך עולי הרגל היא הדבר החדש ביותר כאן, והסיבה שהאתר בחדשות. זה הרחוב המדורג המונומנטלי שעלה מבריכת השילוח לכיוון הר הבית במאה הראשונה לספירה; כ-600 מטרים ממנו פתוחים היום להליכה, והכביש המקורי היה ברוחב של כשמונה מטרים. החפירה נמשכה כשני עשורים, ומטעם רשות העתיקות ניהל אותה עמית ראם, הארכיאולוג הראשי של הרשות במחוז ירושלים, שכינה אותה אחת התגליות הארכיאולוגיות המרהיבות ביותר בירושלים בעשורים האחרונים.

התיארוך שלה מדויק יותר כמעט מכל דבר אחר ברכס. נחשון זנטון, מורן הגבי, ג'ו עוזיאל ודונלד אריאל פרסמו את עדויות המטבעות בכתב העת Tel Aviv ב-2019, במאמר שכותרתו "Pontius Pilate in Jerusalem: The Monumental Street from the Siloam Pool to the Temple Mount", וקבעו שהבנייה הייתה בשנות הנציב הרומי, ולא בימי הורדוס. הריצוף השתמר היטב, בין השאר כי הרחוב יצא משימוש לגמרי אחרי 70 לספירה.

ההתנגדות היא לאופן החפירה. מכיוון שהרחוב עובר מתחת לשכונה הפלסטינית הבנויה סילוואן, החפירה התקדמה כמנהרה, שנתמכה תוך כדי עבודה, מתחת לבתים שתושביהם אמרו שהעבודות פוגעות במבנים שלהם. הארכיאולוגים ומפעילי האתר דוחים זאת. אלון ערד מעמק שווה, ארגון ישראלי של ארכיאולוגים שמבקר את השימוש בארכיאולוגיה בסכסוך, אמר לגרדיאן בספטמבר 2025 שחפירה במנהרות מתחת לבתים של אנשים בלי רשותם היא ארכיאולוגיה גרועה גם במונחים שלה עצמה, כי מנהרה נותנת לחופר זווית ראייה צרה מאוד על מה שסביבו.

לפני הפתיחה לציבור היו שני טקסים. ב-2019 שבר שגריר ארה"ב דייוויד פרידמן קיר בפטיש כבד כדי לפתוח קטע. ב-15 בספטמבר 2025 ביקש בנימין נתניהו ממזכיר המדינה האמריקאי, מרקו רוביו, לחנוך את המסלול, ורוביו כינה אותו אולי אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים ביותר על פני כדור הארץ. הדרך נפתחה למבקרים רגילים עם כרטיס ב-20 בינואר 2026. המסלול המודרך מסתיים במרכז דוידסון, והכניסה אליו כלולה בכרטיס.

הקרקע היא גן לאומי, סובב חומות ירושלים ועיר דוד, ורשות הטבע והגנים מפרסמת את טבלת המחירים ואת שעות הפתיחה שלו. את התפעול השוטף, הסיורים, מכירת הכרטיסים וחלק גדול ממימון החפירות מספקת קרן עיר דוד, שנקראת בדרך כלל אלע"ד, ונוסדה ב-1986 בידי דוד בארי. אלע"ד מתארת את מטרתה כחיזוק הקשר היהודי לירושלים וחידוש הנוכחות היהודית באזור עיר דוד שבסילוואן; היא גם קונה נכסים בשכונה, ולכן ההסדר שנוי במחלוקת ולא רק יוצא דופן.

ההסדר עבר דרך בתי המשפט. ב-1997 תבעה המדינה את אלע"ד על נזק לשרידים ארכיאולוגיים, וחוזה שהוצע ב-1998 נדחה בידי רשות העתיקות, לפני שהסכם מתוקן אושר ב-2002. ב-2010 עתרו ארגונים לבג"ץ נגד העברת סמכויות לאלע"ד שלא פורסמה ברבים, ובית המשפט דרש שינויים, ואחריהם נחתם חוזה חדש לשלוש שנים. ביקורת הגיעה גם מתוך התחום עצמו: אילת מזר, שחפרה כאן, מחתה בפומבי ב-2011 על מה שתיארה כחוסר מחויבות לעבודה ארכיאולוגית מדעית.

מספר המבקרים גדל יחד עם הפעילות. לפי נתונים שנאספו עבור הקרן, היו 25,000 מבקרים ב-2001, 250,000 ב-2006, 350,000 ב-2007 ו-450,000 ב-2011. מסמכי FinCEN שדלפו הראו שחברות שקשורות לרומן אברמוביץ' תרמו לאלע"ד כ-100 מיליון דולר בין 2003 ל-2018.

למבקרים זה לא עניין מופשט. ההדרכה היא של המפעיל, הסיפור שהיא מציגה הוא זה שוועדת החקירה של האו"ם מתחה עליו ביקורת ב-2024, על כך שהוא מתמקד רק בהיסטוריה היהודית של האתר ומתעלם מתקופות ותרבויות אחרות, והשכונה שהשביל עובר בה היא הבית של מישהו. ללכת זו בחירה שאפשר להגן עליה. ללכת בלי לדעת שום דבר מזה זה לא באמת ביקור במקום.