דלגו לתוכן הראשי
בחירות 2026

ישראל בוחרת ביום שלישי, 27 באוקטובר

מארכיון בית המשפטערעור אזרחי

אור לילד ( ע"ר 58-005077-1) נ' פקיד שומה ירושלים

פסק הדין בע"א 1390/02 ניתן ביום 25 ביוני 2003.

ההכרעה, במילותיו של בית המשפט.

הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

התיק נדון לפני הרכב של 3 שופטים, ופסק הדין ניתן ביום 25 ביוני 2003.

בית המשפט
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
מקרה
ע"א 1390/02
נפתח
2002
ניתן
25 ביוני 2003
משך
שני עמודים

ההרכב

  • אהרן ברק
  • יעקב טירקל
  • אדמונד לוי

כך מצטטים את פסק הדין.

ע"א 1390/02 אור לילד ( ע"ר 58-005077-1) נ' פקיד שומה ירושלים (25.6.2003)

הנוסח המלא של פסק הדין.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1390/02

בפני: כבוד הנשיא א' ברק · כבוד השופט י' טירקל · כבוד השופט א' א' לוי

המערערת: אור לילד ( ע"ר 58-005077-1)

נגד

המשיב: פקיד שומה ירושלים

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 16.12.2001, בתיק עמ"ה 511/01, שניתן על ידי כבוד השופט מ' גל

תאריך הישיבה: כ"ה בסיון תשס"ג (25.6.2003)

בשם המערער: עו"ד עדי מלמד

בשם המשיב: עו"ד גיא מיכלין

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

מכוח סמכותו לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה, ולאחר שהגיע למסקנה כי המערערת מסרבת לשתף פעולה ולהציג תיעוד על פעילותה, קבע המשיב, פקיד השומה בירושלים, בצווים, את שיעור המס בו חייבת המערערת לשנים 1994-1990.

במסגרת ערעור שהגישה המערערת על אותם צווים בשנת 1996 לבית המשפט המחוזי, הגיעו הצדדים להסכם לפיו תמציא המערערת למשיב את התיעוד הנדרש ממנה. הצדדים גם הסכימו כי אם לאחר 8 חודשים עדיין תהיה מחלוקת בשאלת שיעור המס, תוכל המערערת להגיש ערעור לבית משפט קמא. אותו הסכם קיבל תוקף של פסק-דין ביום 29.12.97, והמערערת חזרה ופנתה לבית המשפט בערעור נוסף אותו הגישה ביום 27.3.01, היינו, למעלה משנתיים לאחר שחלף המועד הנזכר בהסכם הפשרה.

השקפת המשיב שעתר לדחיית הערעור היתה שהערעור הוגש באיחור וללא נטילת רשות, הואיל ומכוח הסכמתם של הצדדים, היה על המערערת להגיש את ערעורה מיד לאחר שחלפו 8 החודשים עליהם הוסכם, ולחלופין, בתום התקופה הקבועה בתקנה 2 של תקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה) התשל"ט-1978 (30 ימים), שמניינה החל בתום 8 החודשים. מנגד, טענה המערערת, כי היא מילאה אחר ההסכם כלשונו, המציאה למשיב את המסמכים הדרושים, והמתינה להחלטתו. כן נטען, כי חרף האמור בהסכם הפשרה, לא קבעו הצדדים מועד מוגדר לסיום המו"מ ביניהם ולהגשתו של ערעור, ולחלופין, יש לראות את המשיב כמי שנתן הסכמה מכללא להגשתו של הערעור באיחור.

את טענות המערערת דחה בית המשפט המחוזי, ולאחר שעיינו בפסק-דינו לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערבותנו. אף אנו סבורים כי מלשונו של הסכם הפשרה לא יכולה הייתה המערערת להבין, גם אם אכן הגישה במועד את המסמכים למשיב, כטענתה, כי היא רשאית לשבת באפס מעשה בכל אותן שנים שחלפו ולהמתין להחלטת המשיב. למערערת היה נהיר כי הצווים שניתנו בעניינה לאותן שנות שומה נותרו בתוקף, ולפיכך, ומשלא קיבלה מענה, היה עליה ליזום פנייה למשיב או לחילופין לבית המשפט. את שני אלה היא לא עשתה, ומכאן דעתנו, כי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה, בדין יסודה. לעניין זה נדגיש את אשר אמר בית המשפט המחוזי בפסק-דינו, לאמור, הוא הסתפק במחיקת הערעור, ולכאורה לא נחסמה דרכה של המערערת להשיג על החלטת המשיב, ובלבד שתקדים ותעתור להארכת מועד להגשתו של ערעור, ותהיה בידה עילה ראויה לעשות זאת.

הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה בסיון תשס"ג (25.6.2003).

חיפוש התיק באתר בית המשפט העליון

בית המשפט נתן את פסקי הדין האלה בערך באותו זמן.

כל פסקי הדין של בית המשפט העליון →

עוד כלים