מארכיון בית המשפטערעור אזרחי

הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בעמ נ' שרה גרינברג

פסק הדין בע"א 1685/12 ניתן ביום 22 בדצמבר 2013.

ההכרעה, במילותיו של בית המשפט.

זייפר טוען בערעורו, כי צדק בית המשפט בקביעה שהמשכנתה הרשומה לטובתו תקפה; אולם, לטענתו לא היה בסיס לקבוע שמשכנתה זו תהיה משכנתה בדרגה שניה הכפופה למשכנתה שתירשם לטובת הבנק מכוח תחלוף משכון. כזכור, המשכנתה הקודמת, שהיתה רשומה על הדירה לפני הסכם המכר ושלגביה קבע בית המשפט שהבנק זכאי לתחלוף משכון, נמחקה מהמרשם בעת כריתת הסכם המכר, כאשר חלק מכספי ההלוואה נותבו לפדיונה. זייפר טוען שממילא לא היה מקום להכיר בזכותו של הבנק לתחלוף משכון. כן טוען הוא כי בדין נקבע כי חוזה המכר בוטל ואין לאפשר לבנק לממש את המשכון על הזכויות החוזיות של הקונה. על כן, לטענתו של זייפר, ממילא לא מדובר במצב של עסקאות סותרות. אולם, אף בהנחה שלבנק זכאות לרישום משכנתה ומדובר בעסקאות סותרות, המשכנתה שנרשמה לטובת זייפר צריכה לגבור על זכויות הבנק וכך טען:

פסק הדין ניתן ביום 22 בדצמבר 2013.

בית המשפט: בית המשפט העליון
מקרה: ע"א 1685/12
נפתח: 2012
ניתן: 22 בדצמבר 2013
משך: 31 עמודים

כך מצטטים את פסק הדין.

ע"א 1685/12 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בעמ נ' שרה גרינברג (22.12.2013)

הנוסח המלא של פסק הדין.

פסק-דין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1685/12

ע"א 1788/12

ע"א 1790/12

לפני:

כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט א' שהם

המערערים ב-ע"א 1685/12:

1.הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

2.עו"ד יונתן סונדרס, כונס נכסים על זכויותיו של אבישי לאור

המערערים ב-ע"א 1788/12:

1.שרה גרינברג

2.שלמה גרינברג

המערער ב-ע"א 1790/12:

מרדכי זייפר

נ ג ד

המשיבים ב-ע"א 1685/12:

1.שרה גרינברג

2.שלמה גרינרג

3.אבישי לאור

5.מרדכי זייפר

המשיבים ב-ע"א 1788/12:

1.הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

2.עו"ד יונתן סונדרס, ככונס נכסים על זכויות אבישי לאור

3.מרדכי זייפר

4.אבישי לאור

המשיבים ב-ע"א 1790/12:

1.הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

2.עו"ד יונתן סונדרס, כונס הנכסים על זכויותיו של אבישי לאור

3.שרה גרינברג

4.שלה גרינברג

ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 03.10.2011 ב-ת"א 6096-08-07 שניתן על ידי כב' השופטת ו' פלאוט

תאריך הישיבה:

ח' באב התשע"ג (15.07.13)

בשם המערערים ב-ע"א 1685/12 והמשיבים 2-1 ב-ע"א 1788/12 ו-ע"א 1790/12:

עו"ד יונתן סונדרס; עו"ד רות בצלי, עו"ד נילי ארונוביץ

בשם המערערים ב-ע"א 1788/12, המשיבים 2-1 ב-ע"א 1685/12 והמשיבים 4-3 ב-ע"א 1790/12:

עו"ד דניאל ברוזה

בשם המערער ב-ע"א 1790/12, המשיב 5 ב-ע"א 1685/12 והמשיב 3 ב-ע"א 1788/12:

עו"ד דורית כרמלי

פסק-דין

המשנָה לנשיא מ' נאור:

העובדות הרלוונטיות

1.ערעור זה עניינו דירה הידועה כחלקה 122/17 בגוש 8263 בנתניה (להלן: הדירה). הדירה היתה (ועודנה) בבעלותם ובחזקתם של ה"ה שרה ושלמה גרינברג. לבנק לאומי (להלן גם: הבנק הקודם) היתה משכנתה רשומה על הדירה (להלן: המשכנתה הקודמת). ביום 30.11.2000 התקשרו ה"ה גרינברג בהסכם למכירת הדירה לאבישי לַאור. במסגרת עסקת המכר, נטל לַאור הלוואת משכנתה מהבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (ששמו כיום הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, להלן: הבנק). במסגרת העסקה, נרשמה הערת אזהרה לטובת הבנק; לַאור (להלן: הקונה) משכן את זכויותיו לפי הסכם המכר לבנק והמשכון נרשם; וה"ה גרינברג (להלן: המוכרים) חתמו על כתב התחייבות כלפי הבנק. הקונה הורה לבנק להעביר את כספי ההלוואה למוכרים; המוכרים מצדם ביקשו מהבנק להעביר חלק מכספי ההלוואה במישרין לבנק הקודם לשם סילוק המשכנתה הקודמת. הבנק העביר את כספי ההלוואה בהתאם. לאחר פרעון החוב בבסיס המשכנתה הקודמת, נמחקה המשכנתה הקודמת מהמרשם.

2.הקונה והמוכרים לא גילו לבנק כי הם חתמו, בנוסף, על נספח להסכם המכר. לפי הנספח, המוכרים, אשר כאמור יקבלו במישרין מהבנק כספים מההלוואה של הקונה, יעבירו מצידם חלק מכספי ההלוואה לקונה, ורק כעבור 4 שנים ישלים הקונה את תשלום התמורה למוכרים, כנגד פינוי הדירה והעברת החזקה בה.

3.ביום 31.3.2002 שלחו המוכרים לקונה הודעת ביטול ההסכם והנספח. הקונה לא פרע את ההלוואה והבנק פתח נגדו תיק בלשכת ההוצאה לפועל למימוש המשכון על זכויותיו על-פי הסכם המכר. במסגרת תיק ההוצאה לפועל מונה כונס נכסים מטעם הבנק. בחודש יוני 2002 הגישו המוכרים לבית המשפט המחוזי בתל אביב את התביעה מושא הערעור, שעיקרה: תביעה להצהרה שהמוכרים ביטלו את ההסכם והנספח לו כדין בגין הפרה יסודית בידי הקונה, בכך שהקונה לא שילם את התמורה כמוסכם; וכן הצהרה שהמוכרים הם הבעלים הבלעדיים של הדירה וכי הבנק (ונושים נוספים) אינם רשאים להיפרע מהדירה. הבנק וכונס הנכסים הגישו תביעה שכנגד, שעיקרה תביעה לאכיפת הסכם המכר ורישום משכנתה לטובת הבנק, ולחלופין חיוב המוכרים להחזיר לבנק את כספי ההלוואה שהועברו לידם. ביום 14.11.2006 הודיע הקונה לבית המשפט כדלקמן:

"[הקונה] מודיע בזה לבית המשפט הנכבד כי לאחר שעיין בכתבי הטענות בתיק זה הוא מסכים למתן פסק דין כנגדו עפ"י הנוסח הבא:

(1) הצדדים מבקשים ליתן להסכמה זאת תוקף של פסק דין. ללא צו להוצאות

(2) ההסכם והתוספת להסכם, לפיו מכרו [המוכרים] את זכויותיהם בדירה [לקונה], בוטלו ע"י [המוכרים] והם בטלים ומבוטלים, [והקונה] איננו מתכוון להתנגד לביטול.

(3) [המוכרים] הינם בעלי הזכויות הבלעדיות ולנתבעים או למי מהם אין זכויות כלשהן בדירה.

(4) הנתבעים מס' 2-18 [כל הנתבעים למעט הקונה – מ"נ], או מי מהם, אינם רשאים להיפרע את חובותיו של [הקונה] להם מהדירה.

(5) מינויו של הנתבע מס' 3 ככונס נכסים על הדירה...בטל ומבוטל.

(6) בעקבות ביטול ההסכם למכירת הדירה על ידי [המוכרים] ל[קונה] זכאים [המוכרים] כי הערות האזהרה, צווי העיקול, הצווים לטובת שלטונות המס וצווי ניהול ע"י כונס הנכסים יבוטלו.

(7) יינתן צו עשה, לפיו על הנתבע מס' 9 לבטל את הרישום של כל הצדדים וההערות שנרשמו אצלו לבקשת הנתבעים, או מי מהם, על הדירה בקשר עם ההסכם ו/או על זכויותיו של [הקונה] בדירה" (מוצג 4 לתיק המוצגים מטעם המערערים בע"א 1685/12; ההדגשה – הוספה).

ביום 1.2.2007 עתרו המוכרים למתן פסק דין נגד הקונה בהסתמך על הודעתו זו. ביום 11.2.2007 הגישו הבנק וכונס הנכסים תגובה לבקשה למתן פסק הדין החלקי. באותו יום נתן הרשם השופט שמואל ברוך ז"ל פסק דין חלקי. לימים ציין הרשם יפרח כי אין לדעת אם תגובת הבנק והכונס עמדה מול השופט ברוך ז"ל בעת מתן פסק הדין החלקי. בפסק הדין חלקי נקבע: "ניתן פסק דין חלקי כנגד [הקונה] בהתאם להסכמתו ובנוסח זה יש להגיש פסיקתא לחתימה" (ההדגשה הוספה). ביום 25.2.2007 הגישו המוכרים נוסח פסיקתה כדלקמן:

"1. בהתאם להחלטות כב' בית המשפט מיום 11.2.2007, הנני מורה בזאת כדלקמן:

1.1 ההסכם והתוספת לו מיום 30.11.2000, שבין [המוכרים והקונה] – לפיו התחייבו [המוכרים] למכור את זכויותיהם בדירה, ברחוב ראשון לציון 26 בנתניה הידועה כתת חלקה 17 בחלקה 122 בגוש 8263 (להלן – "הדירה") – בוטל כדין על ידי [המוכרים], מחמת הפרתו היסודית על ידי [הקונה], ואין להסכם ולתוספת לו כל תוקף.

1.2 בעקבות ביטולם של ההסכם והתוספת לו מיום 30.11.2000, שבין [המוכרים והקונה] – למכירת זכויות [המוכרים] בדירה [לקונה] – מבוטלים הן הערת האזהרה לטובת הנתבעת 1 [כך – ויוער כי הנתבע 1 היה הקונה והנתבעת 2 היתה הבנק – מ"נ] והן כל הערות האזהרה והעיקולים על זכויות [הקונה] בדירה, [והמוכרים] זכאים כי כל אותם רישומים בגין הערות האזהרה, העיקולים והשעבודים יימחקו מספרי רשם המקרקעין – הנתבע מס 9.

1.3 ניתן בזאת צו עשה לפיו על הנתבע מס' 9 – רשם המקרקעין בנתניה – לבטל ולמחוק את הרישום של כל הערות האזהרה והעיקולים שנרשמו לבקשת הנתבעים, או מי מהם, על הדירה בקשר עם ההסכם והתוספת לו שבין [המוכרים והקונה] מיום 30.11.2000 ו/או על זכויותיו של [הקונה] בדירה" (ההדגשה הוספה).

עיון בתיק הערכאה הראשונה (בש"א 5182/07 ב-א. 1769/02) מעלה כי הרשם חתם על הבקשה לפסיקתה בכתב יד "כמבוקש", מבלי להורות על תגובות יתר הצדדים לתיק לנוסח הפסיקתה. ביום 1.3.2007, על סמך הפסיקתא, מחקו המוכרים את כל ההערות שנרשמו בקשר לעסקה – לרבות הערת האזהרה לטובת הבנק. כזכור פסק הדין החלקי שניתן היה נגד הקונה, על יסוד הסכמתו. ימים אחדים לאחר מכן אצו רצו המוכרים ה"ה גרינברג והביאו לרישום משכנתא בסכום של 300,000$ לטובת מר מרדכי זייפר, חבר ילדות ושותף עסקי של מר גרינברג. השימוש שעשו המוכרים בפסק הדין החלקי על מנת למחוק את הערת האזהרה לטובת הבנק, הוא אשר אפשר את "התאונה המשפטית" בפרשה זו – ההתנגשות בין זכות הבנק לרשום משכנתה על הדירה לבין המשכנתה שרשמו המוכרים לטובת זייפר במהלך בירור התביעה. ביום 13.3.2007 עתרו הבנק וכונס הנכסים לביטול פסק הדין החלקי. לאחר מספר הליכים נוספים שאין צורך לפרטם כאן, הרשם השופט מ' יפרח ביטל את פסק הדין החלקי. בהחלטתו המבטלת את פסק הדין החלקי קבע:

"... הפסיקתא שנחתמה, הייתה בניגוד לפסק הדין מיום 11.2.07. היא לא שיקפה את פסק הדין. גרוע מכך. היא ציינה דברים שזכרם כלל לא בא בפסק הדין (ראו למשל הקביעה המיומרת כאילו חוזה המכר והתוספת בוטלו כדין מחמת הפרתם היסודית בידי לאור, שעה שהסכמתו של לאור (בהודעתו מיום 14.11.06) הייתה שהחוזה והתוספת 'בוטלו ע"י התובעים והם בטלים ומבוטלים ונתבע 1 איננו מתכוון להתנגד לביטול'). פסיקתא בלתי נכונה זו, היא ששימשה – כמבואר – למחיקת הערת האזהרה.

שאלה היא מה אחריות מוטלת (אם בכלל) על גרינברג (עם פרקליטיהם או בלעדיהם) בשל הגשת הפסיקתא לחתימת בית המשפט, עת נהיר שלא שיקפה את פסק הדין (השוו תקנה 198 (א) לתקנות סד"א) ובשל הסתייעות בפסיקתא זו לצורך מחיקת הערת האזהרה. שאלה זו אינה צריכה לכאן..." (ת"א 6096-08-07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' גרינברג, פסקאות 21-22 (29.5.2008); ההדגשה הוסרה בחלקה).

כאן המקום לציין, כי תיקון לתקנות סדר הדין האזרחי שהותקן לאחרונה נועד למנוע מצב זה, שבו ניתן פסק דין, ונוסח לפסיקתה שאינו תואם את פסק הדין מוגש ומאושר במעמד צד אחד (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 2), התשע"ד-2013, ק"ת 250). תקנות משנה 198(א1) ו-(א2) קובעות כי בעל הדין המבקש פסיקתה ישלח העתק של הבקשה למתן פסיקתה לבעל הדין שכנגד (זולת אם ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד), ובעל הדין שכנגד רשאי להשיב לבקשה בתוך עשרה ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט.

כך, פסק הדין החלקי אמנם בוטל, אולם בתקופת הביניים – בין מתן פסק הדין החלקי לבין ביטולו – הצליחו גרינברג לנצל את היותה של הדירה נקייה משעבודים והערות על מנת לרשום משכנתה לטובת החבר והשותף העסקי זייפר. לאחר דברים אלה הבנק וכונס הנכסים צירפו את זייפר, בעל המשכנתה החדשה על הדירה, כנתבע בתביעתם שכנגד.

כפי שכבר ציינתי, הסרת הערת האזהרה של הבנק "בחסות" פסק הדין החלקי שניתן שאמור היה להיות רק נגד הקונה והפסיקתה כפי שנוסחה היא שהביאה לתאונה המשפטית שהיא ממרכז הכובד של הליך מורכב זה. על כך – בהמשך הדברים.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

4.לאחר שעמד על טענת המוכרים לפיה יש לבטל את מכר הדירה כי הם לא קיבלו את תמורת הדירה, ועל טענת הבנק כי המוכרים קיבלו את כל התמורה (פסקה 28), קבע בית המשפט המחוזי (השופטת ו' פלאוט):

"...יש לבחון תחילה את השאלה שבבסיס הפלוגתא בין הצדדים – האם [המוכרים – מ"נ] קיבלו כספים על חשבון מכר הדירה. בהתאם לכך, במסגרת הדיון בתביעת [המוכרים] תבחן השאלה האם הופר הסכם המכר על ידי [הקונה – מ"נ] כטענת [המוכרים] וכפועל יוצא האם ביטלו [המוכרים] את הסכם המכר כדין אם לאו, על כל המשתמע מכך. במסגרת התביעה שכנגד של הבנק, תבחן השאלה האם רשאי הבנק להיכנס בנעלי [הקונה], דהיינו: האם הבנק זכאי לרישום הדירה על שם [הקונה] ומימוש המשכנתא על זכויות [הקונה] בדירה, או שמא זכאי הבנק להחזר הכספים אשר העביר [למוכרים] על חשבון רכישת זכויות [הקונה] בדירה ותו לא" (פסקה 29).

בהתאם למתווה אשר קבע, ניתח בית המשפט המחוזי באופן מפורט, לגבי כל סכום וסכום מתוך התמורה החוזית לדירה, את הטענות לגבי תשלום או אי תשלום של כל סכום כאמור, והגיע למסקנה שהמוכרים קיבלו לידיהם מלוא התמורה החוזית. בין היתר נקבע כי הכספים מהלוואת הקונה שהועברו במישרין אל המוכרים הם בגדר כספים ששולמו למוכרים על חשבון תמורת הדירה, והסכמת המוכרים להעביר כספים אלה הלאה אל הקונה אינה גורעת מכך, אלא מהווה עסקת הלוואה נפרדת (שם, פסקה 35). בית המשפט המחוזי קבע:

"מהמקובץ עולה, כי [המוכרים] קיבלו לידם את מלוא תמורת מכירת הדירה מכספים אשר הלווה הבנק ל[קונה]. בנוסף, [המוכרים] המשיכו להתגורר בדירה במשך כל אות[ן] שנים, מבלי לשלם דבר, וכאשר הם רשומים כבעלי מלוא הזכויות בדירה. הבנק, מצידו, נתן הלוואה לשם רכישת הדירה, כספים אשר הגיעו לידי [המוכרים] ונותרו בכיסם ביחד עם מלוא הזכויות בדירה..." (פסקה 36 לפסק הדין).

5.כפי שצוין לעיל, הקונה הודיע לבית המשפט במסגרת בירור התביעה על הסכמתו למתן פסק דין נגדו, בו יוצהר כי הסכם המכר בטל ומבוטל; כאמור, פסק דין חלקי הקובע זאת ניתן אך לאחר מכן בוטל. בפסק הדין הסופי של בית המשפט המחוזי, בהמשך לקביעה בו לפיה מלוא התמורה החוזית הגיעה לידי המוכרים, חזר ונתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכמת הקונה למתן פסק דין נגדו המצהיר שהסכם המכר בוטל, בקובעו:

"תביעתם של [המוכרים] להורות על ביטול הסכם המכר והנספח לו מחמת הפרתם היסודית על ידי [הקונה] בנסיבות הענין מתקבלת מכח הסכמתו של [הקונה] לתוצאה זו. אין בכך כדי לקבוע, כי ההסכם הופר הפרה יסודית, או כי התמורה לא שולמה ל[מוכרים], או כי הערת האזהרה אשר נרשמה לטובת הבנק נרשמה שלא כדין, וזאת נוכח כל המובא לעיל" (פסקה 37 לפסק הדין; ההדגשה הוספה).

6.לאחר דברים אלה, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הבנק לרשום משכנתה על הדירה מכוח משכון הזכויות של הקונה. בית המשפט נימק זאת בכך שב-רע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק "משכן", בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נו(5) 593 (2002) (להלן: ענין שטיינמץ), נקבע כי לא ניתן להעניק לצירופם של משכון על הזכויות החוזיות של הלווה וכתב ההתחייבות של המוכר את התוצאה של משכנתה, ומה שנותר לבנק לעשות הוא להגיש תביעה כספית נגד המוכר להחזר כספי ההלוואה. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע, על סמך רע"א 11913/04 שפרניק נ' טפחות בנק למשכנתאות בישראל בע"מ (16.6.2005) (להלן: ענין שפרניק), כי בנסיבות שבהן הבנק פדה משכנתה שהיתה רשומה על הדירה, הבנק יכול להיכנס לנעלי הבעלים של אותה המשכנתה ולממש את הדירה מכוחה, וזאת לפי הוראות סעיפים 13 ו-14 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967. בענייננו, כאמור, כספי ההלוואה נותבו, בין היתר, לסילוק המשכנתה הקודמת שרבצה על הדירה עוד בטרם כריתת הסכם המכר בין המוכרים והקונה. על כן הורה בית המשפט בענייננו על רישום משכנתה לטובת הבנק, וזאת בגובה הסכום ששימש לפדיון המשכנתה הקודמת.

7.עוד קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו הסופי, כי המשכנתה לטובת מר זייפר, אשר נרשמה בתקופה שבין מחיקת ההערות במרשם מכוח פסק הדין החלקי לבין ביטול פסק הדין החלקי – תקפה היא. נקבע, כי זייפר ומר גרינברג היו חברי ילדות, ופתחו עסק משותף בשנת 1994. במהלך השנים הלווה זייפר סכומי כסף גדולים לגרינברג ושילם חובות של העסק מבלי שקיבל בטחונות. גרינברג חתם לטובת זייפר על ערבות מתמדת, אך לא החזיר לו את כספי ההלוואה במהלך כל השנים. לחוב היו ערבים נוספים. לפי עדותו של זייפר, בכל אותן שנים הוא המשיך לעזור למר גרינברג ונתן לו כספים בידיעה שמצבו הכלכלי של גרינברג קשה והוא אף נקלע להליכי פשיטת רגל. "לשאלת בית המשפט, האם לא נראה היה לזייפר תמוה שפתאום לגרינברג יש דירה נקייה מכל שיעבוד וכי ניתן לרשום עליה משכנתא לזכותו השיב זייפר, כי היה לו טוב לקבל את המשכנתא והוא לא שאל שאלות" (פסקה 46 לפסק הדין). בפסק הדין, קבעה השופטת פלאוט בענין רישום המשכנתה לטובת זייפר כי "[]איני נדרשת להכריע האם נעשה בתום לב אם לאו, אף כי המקריות המופלאה בה נפלה הבטוחה לידיו לפתע פתאום מעוררת תמיהות" (פסקה 47 לפסק הדין). בסופו של דבר הכיר בית המשפט המחוזי בתוקף המשכנתה שנרשמה לטובת זייפר, אולם נקבע כי משכנתה זו לטובת זייפר תהא משכנתה בדרגה שנייה, הכפופה למשכנתה הנזכרת שתירשם לטובת הבנק מכוח דיני תחלוף משכון. זאת, על בסיס קביעה לפיה הנזק הצפוי לבנק ממשכנתה שאינה בדרגה ראשונה גדול מהנזק הצפוי לזייפר מכך.

8.משקבע כי הסכם המכר בוטל, קבע בית המשפט המחוזי, בענין התביעה החלופית של הבנק לחיוב המוכרים בסך 1,303,109.72 ₪ נכון ליום 17.11.2002, כי על המוכרים לשלם לבנק סך של 1,208,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית כדין מיום 3.12.2000 ועד התשלום בפועל.

הערעורים

9.על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשו שלושה ערעורים: ערעור של הבנק וכונס הנכסים, ערעור של מר זייפר וערעור של המוכרים ה"ה גרינברג.

לטענת הבנק, משקבע בית המשפט, בצדק, כי כל התמורה החוזית שולמה, לא היה מקום להצהיר שהסכם המכר בוטל כדין. בית המשפט היה צריך, על בסיס חוזה המכר התקף, להורות על מימוש המשכון על זכויות הקונה לפי ההסכם ולאפשר רישום משכנתה לטובת הבנק בהתאם לעסקת הלוואת המשכנתה (זאת, במובחן מהמשכנתה מכוח תחלוף משכון המוגבלת לסכום המשכנתה הקודמת). התוצאה הנכונה לטענת הבנק היא, שזכותו לרשום משכנתה תחול לגבי מלוא סכום ההלוואה, כאשר, כפי שנקבע בפסק הדין, המשכנתה שנרשמה לטובת זייפר תהיה משכנתה בדרגה שנייה הכפופה למשכנתה שתירשם לטובת הבנק. לחילופין טוען הבנק כי גם אם תיוותר על כנה ההצהרה כי הסכם המכר בוטל, נקבע בפסיקה כי יש לאפשר לבנק לממש את הדירה במצב של הונאה (ע"א 3379/07 חליו נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות (6.4.2009)), ונוכח קביעת בית המשפט בענין הסתרת הנספח להסכם המכר, יש להחיל הלכה זו בענייננו. הבנק גם מערער על הסכום הכספי שנפסק, בטענה שהיה מקום לחייב את המוכרים במלוא חוב הקונה במסגרת הלוואת המשכנתה, לרבות הפרשי הצמדה, ריבית וריבית פיגורים.

10.זייפר טוען בערעורו, כי צדק בית המשפט בקביעה שהמשכנתה הרשומה לטובתו תקפה; אולם, לטענתו לא היה בסיס לקבוע שמשכנתה זו תהיה משכנתה בדרגה שניה הכפופה למשכנתה שתירשם לטובת הבנק מכוח תחלוף משכון. כזכור, המשכנתה הקודמת, שהיתה רשומה על הדירה לפני הסכם המכר ושלגביה קבע בית המשפט שהבנק זכאי לתחלוף משכון, נמחקה מהמרשם בעת כריתת הסכם המכר, כאשר חלק מכספי ההלוואה נותבו לפדיונה. זייפר טוען שממילא לא היה מקום להכיר בזכותו של הבנק לתחלוף משכון. כן טוען הוא כי בדין נקבע כי חוזה המכר בוטל ואין לאפשר לבנק לממש את המשכון על הזכויות החוזיות של הקונה. על כן, לטענתו של זייפר, ממילא לא מדובר במצב של עסקאות סותרות. אולם, אף בהנחה שלבנק זכאות לרישום משכנתה ומדובר בעסקאות סותרות, המשכנתה שנרשמה לטובת זייפר צריכה לגבור על זכויות הבנק וכך טען:

"... גם אם נניח לרגע שבפני בית המשפט קמא עמדו עסקאות נוגדות, קרי: התחיבות לרישום משכנתא לטובת הבנק שלא נרשמה, למול, משכנתא מדרגה ראשונה לטובת [זייפר] שהושלמה ברישום, הרי שהמבחנים שיישם בית המשפט – אינם המבחנים הנכונים. סעיף 9 לחוק המקרקעין, קובע במפורש כי זכותו של בעל העסקה השנייה עדיפה על בעל העסקה הראשונה, אם פעל בתום לב ובתמורה והעסקה הושלמה ברישום בעודו בתום-לב 50....

חיפוש התיק באתר בית המשפט העליון

בית המשפט נתן את פסקי הדין האלה בערך באותו זמן.

כל פסקי הדין של בית המשפט העליון →

ההכרעה, במילותיו של בית המשפט.

פסק הדין ניתן ביום 22 בדצמבר 2013.

כך מצטטים את פסק הדין.

הנוסח המלא של פסק הדין.

בית המשפט נתן את פסקי הדין האלה בערך באותו זמן.

עוד כלים