יעקב וייספיש נ' מינהל מקרקעי ישראל, מחוז תל אביב ואח'

פסק-דין

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ר' אור) מיום 28.3.01, בה נדחתה בקשת המערער כי יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בת.א. 2172/00.

1.המערער הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיב בגין ביטול זכייתו במכרז, בשל אי עמידת המערער במועדי התשלום הקבועים במכרז, ולאחר שפנייתו של המערער לקבלת אורכה לביצוע התשלומים נדחתה על ידי המשיב. בכתב תביעתו טען המערער, כי המשיב פעל בניגוד להוראות הנוהל שלו, משלא שלח למערער התראה בטרם ביטול העסקה. כן טען המערער, כי המשיב פעל שלא כדין משלא נתן לו ארכה בת שבועיים לביצוע התשלום ומשלא חידש את העסקה לאחר שהמערער שילם את מלוא התמורה. ביום 28.3.01 התקיימה ישיבת הוכחות בתיק. במהלך חקירתו הנגדית של אחד העדים מטעם המשיב, אשר בתקופה הרלבנטית שימש כמנהל מחוז המרכז במינהל מקרקעי ישראל, נשאל העד האם זו מדיניות סבירה מבחינת המשיב, כגוף שלטוני, כי בקשת האורכה של זוכה במכרז לא תידון. ב"כ המשיב התנגד לשאלה בטענה כי השאלה בדבר המדיניות הסבירה היא שאלה משפטית, בעוד העד מעיד על עובדות. בית המשפט קיבל את התנגדות המשיב והחליט לפסול את השאלה בקובעו כי העד אינו על תקן של נותן חוות דעת, וכי השאלה מתי ראוי לסטות מתנאי המכרז היא שאלה משפטית. בית המשפט הוסיף ואמר כי בתי המשפט קבעו לא אחת שיש לנהוג באופן דווקני לפי האות הכתובה במכרז, וכי מטעם זה לא ניתן להביא בחשבון חריגות בשל מצב סובייקטיבי.

2.בעקבות החלטה זו, ביקש ב"כ המערער מבית המשפט כי יפסול עצמו. ב"כ המערער טען כי בהחלטתו האחרונה, הכריע בית המשפט בשאלה המרכזית בתיק, והיא האם צריך היה המשיב ליתן ארכה למערער. ב"כ המשיב התנגד לבקשת הפסילה, בטענה כי אין בדברי בית המשפט בהחלטתו דבר הנוגע למכרז נשוא התביעה, כי אם מדובר בהערה כללית. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי בהחלטתו ציין מה פוסקים בתי המשפט לגבי מכרזים, וכי לא נתן החלטה או קביעה ספציפית לגבי התיק שלפניו, כך שאין לו דעה מוקדמת לגבי התיק.

3.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורו חוזר המערער על טענתו בבקשת הפסילה, ומדגיש כי העובדה שבית המשפט קבע ממצאים משפטיים ועובדתיים בעניינים השנויים במחלוקת במהלך שמיעת הראיות, מבלי שהיתה הצדקה עניינית לעשות כן, מעוררת חשש ממשי למשוא פנים ומובילה למסקנה כי עמדת בית המשפט בשאלה מרכזית השנויה במחלוקת התגבשה ואינה ניתנת עוד לשינוי. המשיב בתגובתו חוזר על טענתו בהתנגדות לבקשת הפסילה, ומוסיף כי בית המשפט לא הביע בהחלטתו דעה בשאלה שבמחלוקת, וכי דבריו התייחסו רק לפסילת השאלה שהוצגה לעד.

4.לאחר שעיינתי בחומר המצוי בפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. על מנת לבסס עילת פסלות על המערער להראות כי מהחלטת בית המשפט עולה "חשש ממשי למשוא פנים". נפסק, כי "מבחן האפשרות הממשית משמעותו שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נושא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה לבדיקת אירועי הטבח בחברון, פ"ד מח(3) 573, 605). סופיות העמדה נגזרת מן האופן בו הובעה ומן המסגרת הדיונית בה הוכרעה. אין דין התבטאות כוללנית כדין התבטאות פרטנית ואין דין התבטאות שנאמרה שלא במסגרת דיון כדין התבטאות שנאמרה במהלכו (ראו: ע"א 1016/97 שייקה פייקוב נ' דנה פייקוב-תמיר (לא פורסם). במקרה זה, לא מצאתי בדברי בית המשפט בהחלטתו לפסול את השאלה שהוצגה לעד מטעם המשיב, התבטאות שיש בה להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי, במחלוקת שבין הצדדים. בית המשפט לא הכריע באופן ספציפי בשאלות שבמחלוקת בין הצדדים בתיק, כי אם ציין את ההלכה הקיימת בדיני מכרזים בנושא אפשרות הסטייה מתנאי המכרז. דברים אלו נאמרו בהקשר לשאלה האם ניתן להציג לעד שאלה לגבי מדיניות המינהל בנושא מכרזים וסטייה מהוראותיהם. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי נוצר חשש אובייקטיבי כי בית המשפט גיבש דעה בסוגיות העומדות במרכז ההתדיינות בין הצדדים.

הערעור נדחה אפוא.

המערער יישא בהוצאות המשיב בסכום כולל של 10,000 ש"ח.

ניתן היום, כ' באייר התשס"א (13.5.2001).