רשות השידור נ' כלל ישראל בע"מ

פסק-דין

בהמלצת בית המשפט, חזרו בהם המערערים בע"א 7110/98 מן הערעור ככל שהוא מתייחס לחבות וטענו אך לעניין הקטנת סכום הפיצויים.

על פי אותה המלצה, חזרו בהם המערערים בע"א 7184/98, מן הערעור.

לעניין שיעור הפיצויים, קראנו טיעוני באי-כוח הצדדים, שמענו השלמת טיעון מפיהם ולא מצאנו מקום להתערב בעניין זה בפסיקתו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, דין הערעורים להידחות. דחייתם של הערעורים משאירה את פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו. לפיכך, מוצאים אנו להעיר שתי הערות אותן העלינו בפני הצדדים, שהסכימו להכללתן בפסק-הדין.

ההערה האחת, עניינה בדירוג שעשה בית המשפט המחוזי בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי, בהציבו את הזכות לשם טוב (הנגזרת מכבוד האדם), בדרגה גבוהה מן הזכות לחופש הביטוי. המידרג בין זכויות יסוד בכלל לבין הזכויות הנ"ל בפרט הוא נושא מורכב ואין תמימות דעים לגביו. אלא שלא היה צורך בדירוג הזכויות האמורות לעניין פסק-הדין. גם בהנחה שלשתי הזכויות האמורות מעמד שווה, עדיין עומדת בעינה קביעת בית המשפט המחוזי כי הפרסום שנעשה לא היה בגדר חופש ביטוי לגיטימי באשר לא היה בגדר "דין וחשבון נכון והוגן" (כאמור בסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה1965-) לעניין דין וחשבון נכון והוגן ראו: רע"א 3614/97, אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26).

ההערה השניה, נוגעת לקביעת בית המשפט, לפיה כתבי בי-דין אינם נהנים מהגנת סעיף 13(7) לחוק באשר אינם באים בגדרה של "מה שנאמר או ארע בישיבה פומבית". ההלכה כפי שנקבעה ברע"א 3614/97 הנ"ל היא, כי מן הבחינה הלשונית העניינית והנורמטיבית נחשבים כתבי בי-דין כדברים שפורסמו ב"ישיבה פומבית" והאמור בהם נהנה מהגנת סעיף 13(7). אלא, שהמערערים בע"א 7110/98 לא עמדו בתנאים המזכים אותם בהגנה זו.

הערעורים נדחים ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ט בתמוז תשס"א (10.7.01).