ד"ר נאוה מסלובטי נ' עו"ד דורון כוכבי, מנהל עזבון המנוחה דבורה כהן ז"ל

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.ביום 3.9.92 נפטרה המנוחה דבורה כהן ז"ל (להלן - המנוחה), דודתה של המערערת. אין חולק, כי במהלך שנותיה האחרונות של המנוחה, סעדה אותה המערערת. בצוואתה מיום 1.12.91, הורישה המנוחה מחצית מעזבונה למערערת, ואילו את המחצית השנייה ציוותה היא לקרובי משפחה אחרים. ביום 8.12.92 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לקיום הצוואה. המערערת הגישה התנגדות לבקשה זו. במסגרת ההליך האמור, הסמיכו בעלי הדין את בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה, על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. בית המשפט (כב' השופט א' פלפל) פסק כי הצוואה תקוים, בציינו כי "ב"כ הצדדים הסכימו מראש שזכויותיה של המתנגדת גב' מסלובטי (המערערת - א.ג.) כנושה של העזבון, לא תהיינה מושפעות מהחלטת בית המשפט".

2.בהחלטתו מיום 11.7.95, אשר ניתנה במסגרת תיק עיזבון המנוחה, הורה בית המשפט המחוזי כי המשיב, מנהל העיזבון, הוא שיחליט בתביעות המוגשות נגד העזבון. בהחלטה צוין, כי צד אשר דעתו לא תהא נוחה מהחלטת המשיב יוכל להגיש תובענה לבית המשפט. במצוות החלטה זו, הגישה המערערת למשיב דרישה לתשלום סכומים שונים מתוך כספי העזבון. בהחלטתו מיום 18.8.96, נענה המשיב אך למקצת מדרישתה של המערערת, בקובעו כי הינה זכאית לשכר ראוי בגובה 87,360 ₪, בגין הטיפול במנוחה. לאור האמור, הגישה המערערת לבית משפט קמא תובענה כספית כנגד המשיב. במסגרת התובענה, דרשה המערערת כי ישולם לה, מתוך כספי העזבון, סכום העולה על מיליון וחצי שקלים חדשים. זאת, בגין העיכוב המקצועי שנגרם לה כתוצאה מהטיפול במנוחה, או לחלופין כשכר ראוי בגין הטיפול; בגין הוצאות שונות שהוציאה עבור המנוחה ועבור העזבון; וכן כשכר ראוי בגין טיפולה בענייני העזבון. ביום 16.7.01 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר ג' קלינג) את התובענה. נפסק, כי ככל שנסמכת התובענה על התחייבות המנוחה להוריש למערערת את כל רכושה בתמורה לטיפול בה, הרי שדינה להידחות לאור הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק הירושה). עם זאת, קמה למערערת עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. הסכום לו זכאית המערערת מכוח עילה זו מושתת, כך נקבע, על טובת ההנאה שהפיקה המנוחה משירותי המערערת, ולא על הנזקים שנגרמו למערערת עקב הטיפול. בית משפט קמא אימץ את קביעתו של המשיב לפיה זכאית המערערת לסכום של 87,360 ₪, בציינו כי לא הובאו בפניו ראיות על כך ששווי השירותים שהעניקה המערערת למנוחה עולים על הסכום האמור. אף ביחס להחזר ההוצאות שתבעה המערערת נקבע, כי "התובעת (המערערת - א.ג.) לא הביאה בפני כל ראיה או טענה ראויה כי מנהל העזבון שגה באשר לסכומים שבהם הכיר, וכי יש לפסוק לה מעבר לכך". מכאן הערעור שלפנינו.

3.הערעור הופנה, בתחילה, נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכן נגד החלטתו הדיונית מיום 15.4.01 ביחס לבקשה להזמנת עדים מטעם המערערת. במהלך הדיון בערעור שהתקיים ביום 13.11.02, הסכים בא כוח המערערת כי אין עילה להתערב בהחלטה העוסקת בזימון עדי המערערת. עוד הוסכם על דעתו, כי אף אם התחייבה המנוחה להוריש למערערת חלק זה או אחר מרכושה, חל על התחייבות זו סעיף 8(א) לחוק הירושה, ועל כן בטלה היא. לפיכך, הסוגיה היחידה אשר דורשת הכרעה נוגעת לשאלה אם חייבו הראיות שהובאו לפני בית משפט קמא, פסיקת סכום העולה על זה שנקבע על ידי המשיב. בעניין זה בלבד הותר למערערת להשלים את סיכומיה (ראו החלטתנו מיום 13.11.02).

4.משעיינו, בין היתר, בהשלמת סיכומיה של המערערת, נחה דעתנו כי אין מקום להתערב בפסק דינה של הערכאה הדיונית, ככל שנוגע הדבר לסכום לו זכאית המערערת בשל טיפולה במנוחה; להוצאות שהוציאה המערערת עבור המנוחה; וכן לעניין תביעתה של המערערת לשכר בגין הטיפול בענייני העזבון. לעומת זאת, החלטנו לקבל את הערעור ביחס לסוגיה אחת בלבד, היא סוגית הוצאותיה של המערערת לטובת העזבון, היינו בתקופה שלאחר פטירת המנוחה. זאת, בין היתר, לאור טענת המערערת לפיה חלק מן ההוצאות האמורות כלל לא הובאו בפני המשיב, עת החליט בעניינה.

5.לאור האמור לעיל, מתקבל הערעור אך במובן זה שהחלק בפסק דינו של בית משפט קמא העוסק בהוצאות המערערת לטובת העזבון, מתבטל. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שיכריע בעניין זה ובו בלבד. לאור עמדת המשיב, ראוי כי המערערת תמציא לידי המשיב בהקדם את האסמכתאות הנוגעות לסוגיה האמורה, וכי ייעשה ניסיון להגיע להסכמה ביחס לסכום הנוסף לו זכאית המערערת, או למצער לצמצם את גדר המחלוקת ככל הניתן. יתר חלקי הערעור נדחים. אין צו להוצאות.

ש ופט

המשנה לנשיא ש' לוין:

אני מסכים.

המשנה לנשיא

השופט א' ריבלין:

אני מסכים.

ש ופט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.

ניתן היום, ז' באדר תשס"ג (9.2.03).