פחימה יהודה נ' מדינת ישראל ואח'

פסק-דין

1.ביום 20.7.95 בסמוך ל0815- בבוקר נכנסה מכונית סובארו לגאסי בנסיעה אחורית לסניף בנק לאומי לישראל בע"מ בנווה שרת, מתוכה יצאו שני אנשים רעולי פנים, עטויי בגדי טרנינג, וחמושים באקדחים וניסו לשדוד את קופת הבנק, ומשנכשלו בכך הם נמלטו מן המקום. שוטר מג"ב שהזדמן למקום החל בחלופי יריות עם אחד השודדים, שכתוצאה מהם נפגעה אחת השכנות, ונפגע אחד השודדים. עקב קבלת ידיעה מודיעינית נעצרו שני הנאשמים אשר פחימה והמערער שלפנינו, יהודה פחימה, שהם בני דודים בדרגה שניה. בית המשפט המחוזי הרשיע את שניהם בקשירת קשר לפשע, נסיון שוד בנסיבות מחמירות, ירי בשטח בנוי, נשיאת נשק והחזקתו שלא כדין, החזקת נכס החשוד כגנוב ושימוש ברכב ללא רשות. המערער הורשע גם בנהיגה בזמן פסילה. אשר פחימה נדון לשש שנות מאסר לריצוי בפועל ולמאסר על תנאי לתקופה של שנתיים. הוא לא ערער על פסק הדין. המערער נדון לשמונה שנות מאסר בפועל ולמאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, וכן הופעל במצטבר עונש מאסר על תנאי לתקופה של שלש שנים שהיה תלוי ועומד כנגדו.

הערעור שלפנינו סב על ההרשעה ועל חומרת העונש.

2.הרשעתו של המערער סבה על ראיות ישירות ועל ראיות חיזוק נסיבתיות. הראייה המרכזית ששימשה לבית המשפט המחוזי להרשעה היתה עדותו של מלמד בגן ילדים - מר יהושע שיינברגר - שזיהה את המערער כמעט בוודאות במסדר תמונות כמי שנזדמן לגן הילדים שבקרבת סניף הבנק שבו בוצע השוד, כשהוא מבוהל ומחזיק בידיו מעיל שממנו ניסה להיפטר. במסלול בריחתו של אחד השודדים, אשר נראה מסיר מעליו את בגדיו, מצאו השוטרים חליפת טרנינג ובתוכה ציפית עם הדפסה צבעונית מיוחדת ויוצאת דופן, שזוהתה על ידי אמו של המערער שאצלה נהג המערער להתגורר כשייכת לה. המערער עצמו, שגר בשכונה שבה בוצע נסיון השוד,נעלם מן המקום והתייצב במשטרה רק לאחר שמונה ימים. הוא העלה טענה של אליבי, שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי כבלתי אמינה. על יסוד מכלול הראיות הנזכרות לעיל החליט בית המשפט המחוזי שאשמתו של המערער הוכחה מעל לכל ספק סביר. למסקנה זו הגיעה השופטת המלומדת גם על יסוד עדויות חיזוק לא מועטות וביניהן, הקשר החברתי המוכח שהיה קיים בין שני הנאשמים (כאשר המערער מטפל בנאשם האחר) הרכב הגנוב שבו בוצע נסיון השוד, שהוכח קיומו של קשר עקיף בינו לבין הנאשמים וראיות אחרות.

3.לפנינו תקף פרקליט המערער את ממצאיו של בית המשפט המחוזי בכמה גזרות. נסקור את העיקריות שבהן המתייחסות לטענת האליבי של המערער שנדחתה, לזיהוי של שיינברגר ולציפית. עדויות האליבי של המערער לא נמצאו מהימנות על בית המשפט המחוזי ולא מצאנו עילה להתערב בממצאיו, כפי שלא מצאנו ממש בהשגותיו של פרקליט המערער לגבי לוח הזמנים אותו העלה המערער בכמה מגירסאותיו שאותו לא היה בית המשפט המחוזי מוכן לקבל. נראה לנו שגם עדותו של שיינברגר היתה מהימנה מספיק ובעלת משקל לסמוך עליה את ההרשעה כשהיא מתחברת לענין הציפית, שגם בקשר אליה לא הצליח פרקליט המערער לשכנענו שבית המשפט המחוזי שגה. אכן אם מקבלים את קביעות בית המשפט בקשר לעדות הזיהוי ביחד עם הציפית - ממילא ניטל כל משקל מטענת האליבי, במידה שהיה לה משקל כלשהו.

אם מוסיפים לקביעות אלה את עובדת היעלמו של המערער מסביבת זירת האירוע למשך שמונה ימים, את הקשר ההדוק בין שני הנאשמים, את ענין הרכב ואת מרביתן של שאר הראיות הנסיבתיות שעליהן סמך בית המשפט המחוזי, שוב אין מקום להשיג על מסקנות ההרשעה.

לפיכך יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

4.הסניגור המלומד השיג לפנינו על חומרת העונש, וביחוד על פער הענישה בין עונשו של המערער לבין עונשו של הנאשם האחר; אך ההבדל בין עונשיהם של השניים נעוץ, בעיקרו, ברשימת הרשעותיו הקודמות של המערער, ובתוכן הרשעה בעבירה של שוד. בשיקול של הנסיבות ונוכח חומרתן של העבירות בהן הורשע המערער, נחה דעתנו שאין גם עילה להתערבותנו בעונש.

אשר על כן דוחים אנו את הערעור על ההרשעה ועל גזר הדין.

ניתן היום טז בשבט תשנ"ט (2.2.99).