מאור מנחם נ' משרד הבטחון

פסק-דין

העותר הינו נכה צה"ל. תוך כדי הליכים מסויימים שהיו לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט1959- [נוסח משולב] (חוק הנכים), דחה קצין התגמולים, המשיב לפנינו, בקשה של העותר. העותר ערר לוועדת העררים שלפי חוק הנכים, וזו החליטה לדחות את הערר. העותר הוסיף וערער לבית-המשפט המחוזי, וזה האחרון החליט לדחות את הערעור. על דחיית בקשתו פנה העותר בעתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 5538/98), אך אנו דחינו את העתירה באומרנו לעותר כי שומה היה עליו - כהוראת החוק - לנסות ולבקש לערער על החלטת בית-המשפט המחוזי לפני בית-המשפט העליון תחת אשר יפנה לבית-המשפט הגבוה לצדק.

אחר הדברים האלה הגיש העותר לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, אך הואיל והמועד להגשתה של בקשה זו חלף-עבר לו, הוסיף הוא והגיש בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור (בש"א 1278/99). הרשמת דנה בבקשה זו והחליטה לדחותה.

משנדחתה הבקשה הוסיף העותר ופנה אלינו שוב, וזו היא העתירה המונחת עתה לפנינו.

עתירה זו אין היא מחדשת דבר לגופם של דברים, אלא שהעותר שגה שוב במהלכיו. סעדו של העותר היה בהגשת ערעור על החלטתה של הרשמת ולא בהגשתה של עתירה לבג"ץ. אכן, גם כאן חלף-עבר הזמן להגשתו של ערעור על החלטת הרשמת, אך לעומת זאת יכול ורשאי העותר להגיש בקשת ארכה להגשת ערעור על החלטתה של הרשמת, ואם תסרב לו הרשמת - להגיש ערעור על אותה החלטת-סירוב. זו הדרך העומדת לפני העותר, ודרך שהמחוקק קבע מפורש להלך בה, ראוי לו למתדיין שיילך בה.

אנו מחליטים לדחות את העתירה, כעתירה שאינה מעלה על פניה עילה להתערבותנו.

ניתן היום, יד' באייר התשנ"ט (30.4.99).