איימן נסר נ' מדינת ישראל ואח'

פסק-דין

השופט ע' פוגלמן:

ביום 10.4.2013 דחה בית משפט זה עתירה שהגיש העותר – אסיר הנושא בעונש מאסר בכלא ניצן – להורות למשיבים לחדול לעשות שימוש במידע מודיעיני במסגרת דיונים בעתירות אסירים, בוועדות שחרורים ובטרם קבלת החלטות שונות הנוגעות להם. העתירה נדחתה על הסף הן בשל אופייה הכללי, הן בשל כך שהעותר היה זכאי להעלות את טענותיו נגד החלטות שניתנו בעניינו במסגרת עתירת אסיר (בג"ץ 2092/13 נסר נ' מדינת ישראל (10.4.2013); להלן: העתירה הקודמת).

בעתירה שלפנינו שב העותר ומבקש שיינתן הסעד שהתבקש בעתירה הקודמת. במישור העובדתי הוא טוען כי "בתאריך ה1-11 הגיע מידע מודיעיני לקמ"ן ב/ס ניצן שלעותר יש כוונות לפגוע באנשי סגל. העותר הועבר לבידוד ובהמשך נענש על המידע בכך שנסגרו לו ההתייחדויות עם אישתו למשך 6 חודשים". לטענת העותר, יש בידיו מסמכים המוכיחים שנענש רק על סמך מידע מודיעיני והוא יציג אותם לבית המשפט בבוא העת. עוד טוען העותר כי יש בידיו מידע על מקרים נוספים שאותם אין הוא מפרט; וכי שירות בתי הסוהר גורם עוול לו ולאסירים נוספים. העתירה אינה כוללת כל פירוט מעבר לכך.

בדומה לעתירה הקודמת, דין העתירה להידחות על הסף, שכן אף היא אינה מניחה תשתית עובדתית קונקרטית ביחס לנטען בה. למעשה, המקרה היחיד שמפורט בעתירה – ושגם פרטיו אינם ברורים די צרכם – נוגע למקרה שארע, לפי הנטען, לעותר עצמו. לגבי מקרה זה עומד לעותר סעד חלופי בדמות הגשת עתירת אסיר לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, ומשכך לא ראינו להידרש לעתירה בהיבטה הקונקרטי. בנסיבות אלה לא ראינו להידרש לבקשת העותר למינוי סנגור לצורך ניהול הליך זה.

העתירה נדחית, אפוא, על הסף.

ניתן היום, כ"ב באייר התשע"ג (2.5.2013).