יוסף בן דב נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

פסק-דין

עתירת העותר היא כי נעכב ביצועו של פסק-דין שניתן בידי בית-הדין האזורי לעבודה ואשר העותר ערער עליו לבית-הדין הארצי לעבודה. ואם ישאל השואל: מה לבית-המשפט הגבוה לצדק ולעיכוב ביצועם של פסקי-דין אשר ניתנו בבית-הדין האזורי לעבודה ואשר ערעור עליהם תלוי ועומד לפני בית-הדין הארצי לעבודה? כי אז תשובת העותר תהא, כי גם בית-הדין האזורי גם בית-הדין הארצי סירבו לעכב את ביצוע פסק-הדין של בית-הדין האזורי, אשר-על-כן רואה הוא עצמו נאלץ לפנות לבית-המשפט הגבוה לצדק.

הלכה מכבר היא, כי בית-המשפט הגבוה לצדק אינו מערב עצמו - על דרך העיקרון - בהליכי ביניים התלויים ועומדים לפני מערכת בתי-הדין לעבודה, ולא נמצא לנו כי עלה בידי העותר להביא את עניינו במסגרת אחד מאותם חריגים נדירים להלכה קבועה ונטועה זו. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שהעותר לא טרח לצרף לעתירתו לא את החלטת בית-הדין האזורי לעבודה אף לא את החלטת בית-הדין הארצי לעבודה, עליהן קובל הוא לפנינו. משחדל העותר ולא צירף לעתירתו שתי החלטות אלו, כיצד נוכל אנו לדעת אם נפגמו ההחלטות בפגם המזכה אותו בהתערבותנו?

אנו מחליטים לדחות את העתירה כעתירה שאינה מגלה על פניה עילה להתערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק.

ניתן היום, י"ז אלול תשנ"ח (8.9.98).