גדעון בן חיים נ' המוסד לביטוח לאומי ואח'

פסק-דין

העותר, כבן 42 שנה, הינו נכה מלידה. המוסד לביטוח לאומי קבע לו דרגת נכות בשעור 75% והוא מקבל מן המוסד קיצבת נכות מלאה מאז שנת 1983. בעתירה זאת הוא מבקש כי "הרשויות המתאימות" ישבצו אותו במעגל העבודה הרגיל. הוא אינו מוכן להשתלב בעבודה מוגנת, במקום עבודה המעסיק בעיקר נכים, בין היתר בגלל השכר הנמוך המשתלם עבור עבודה כזאת. נסיונות שנעשו במשך השנים לשבץ את העותר במקומות עבודה שונים לא עלו יפה. אמנם הוא נקלט במקומות עבודה אחדים. אולם, בשל סיבות שונות, עבודתו בכל מקום לא נמשכה אלא זמן קצר.

על פי פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה (מיום 21.4.94) הופנה העותר אל ועדת כושר, על מנת שתבדוק את כושרו לעבודה. הועדה, שהסתייעה בחוות דעת רפואיות, קבעה (ביום 6.6.94) כי "לאחר נסיונות השמה מרובים (העותר) ניתן להשמה במסגרת עבודה מוגנת שלא קיימת היום ולכן יש לראותו כלא ניתן להשמה". מיד לאחר מכן הגיש העותר תביעה נוספת לבית הדין האזורי לעבודה נגד שירות התעסוקה (נד91-43/). בית הדין החליט (ביום 26.12.94) לאמור:

"1. עם כל הרצון הטוב, בית הדין אינו משקם ולא מספק עבודה.

2.הפניות למוסד לביטוח לאומי ולשירות התעסוקה נענו בתשובות ענייניות.

3.במסגרת החוק לא ניתן לעניות דעתי לעשות יותר.

4.הפניות לפנים משורת הדין גם הן לא הועילו".

העותר לא השלים עם פסק דין זה והגיש תביעות נוספות לבית הדין לעבודה, נגד המוסד לביטוח לאומי (נו0-1153/) ונגד שירות התעסוקה (נו91-55/), וכן לועדת ערר שליד שירות התעסוקה, ובכל אלה לא בא על סיפוקו. כשנה לאחר שניתן פסק הדין על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתיק נו0-1153/, וכחצי שנה לאחר שניתנה החלטה על ידי בית הדין לעבודה בתיק נו91-55/, ביקש העותר להגיש ערעור על פסק הדין ועל ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה. אך רשם בית הדין הארצי דחה את בקשת העותר להאריך את המועד שנקבע בדין להגשת הערעור. העותר ערער על החלטת הרשם אל בית הדין הארצי לעבודה, אך הערעור נדחה. עכשיו הוא מבקש מאתנו לבטל את פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה. אולם לא מצאנו יסוד לעשות זאת. פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה אינו לוקה בטעות משפטית כלשהי, ואף לגוף העניין נראה כי אין בידי בית הדין לעבודה לסייע בידי העותר.

העותר מבקש שבית המשפט יצווה על הרשויות המוסמכות להמציא לו עבודה רגילה. ככל שניתן ללמוד מן החומר שבפנינו, הרשויות המוסמכות עשו נסיונות רבים במשך תקופה ממושכת לסייע בידי העותר, לשקם אותו ולמצוא לו עבודה. אך הנסיונות לא צלחו עד כה בגלל סיבות שונות. כמו בית הדין לעבודה ונציבות תלונות הציבור, שאף היא בדקה את תלונותיו של העותר, גם אנו לא מצאנו פגם בהחלטות ובטיפול של שירות התעסוקה ושל המוסד לביטוח לאומי בעניינו של העותר.

עם זאת אין לאבד תקווה או להרפות מן הנסיונות לסייע בידי העותר להגשים את רצונו העז לעבוד באופן סדיר ככל שהמוגבלות שלו מאפשרת לו. אנחנו מקווים שהרשויות המוסמכות ימשיכו, על אף כל הקשיים והאכזבות, בנסיון לסייע בידי העותר ככל שהנסיבות מאפשרות.

העותר נאבק על זכותו לעבודה, על אף המוגבלות שלו, כבר שנים. אך השנה נפל דבר ונחקק חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח1998-. חוק זה, כפי שנאמר בו (סעיף 2), מטרתו היא, בין היתר, "לעגן את זכותו [של אדם עם מוגבלות] להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשרו לו לחיות את חייו בעצמאות מירבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו". מטרה זאת חלה גם על תחום התעסוקה. בהתאם לכך קובע החוק (סעיף 9) כי "לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה, מחמת מוגבלותם, ובלבד שהם כשירים לתפקיד או למשרה הנדונים", בתחומים שונים של יחסי עבודה, לרבות קבלה לעבודה ותנאי עבודה. אכן זוהי זכות חשובה. מי שמפר זכות זאת עשוי לתת את הדין בהליך אזרחי (בתביעה לפיצויים, לצו מניעה או לצו עשה) או אף בהליך פלילי. עם זאת, הזכות של אדם עם מוגבלות לשוויון אינה מוחלטת, במקרה זה כמו במקרים אחרים, אלא היא מותנית בכשירות למילוי התפקיד או המשרה.

סיכומו של דבר, בנסיבות המקרה, לא מצאנו יסוד להיענות לעתירה שהגיש, לא נגד פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, לא נגד המוסד לביטוח לאומי או שירות התעסוקה, ואף לא נגד המשיבים האחרים.

לפיכך החלטנו לדחות את העתירה.

ניתן היום, כ"ו בכסלו תשנ"ט (15.12.98).