גריב עמרם נ' כבוד השופטת עינת רון

פסק-דין

השופטת ד' ברק-ארז:

1.ביום 16.6.2014 הוגש כנגד העותר כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שהופנו כלפי סגנית הנשיאה של בית משפט השלום בירושלים, ח' מאק-קלמנוביץ' (ת"פ 28280-06-14). במסגרת התיק האמור ביקש העותר לזמן את סגנית הנשיאה מאק-קלמנוביץ' לעדות. ביום 22.1.2015 דחה בית משפט השלום ברחובות (סגנית הנשיאה ע' רון) את הבקשה, וקבע כי ההלכה היא שככלל לא ייקרא שופט להעיד בקשר לנושא הכרוך בתפקידו השיפוטי, ולא נמצא טעם לסטות מכך.

2.העותר, המיוצג בידי סניגור בהליך הפלילי אך הגיש את העתירה דנן בעצמו, טוען כנגד החלטתה זו של בית משפט השלום וגורס כי דחיית בקשתו להעדתה של סגנית הנשיאה מאק-קלמנוביץ' מקפחת את זכותו להילחם על חפותו.

3.דין העתירה להידחות על הסף. ככלל, ולהוציא מספר חריגים קונקרטיים הקבועים בחוק ואינם נוגעים לענייננו, לא ניתן להשיג על החלטות ביניים בהליך הפלילי, אלא במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. בית משפט זה קבע פעמים רבות כי עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה יכולה לשמש "נתיב חלופי" להשגה על החלטות ביניים בהליך הפלילי, ועל כן הוא יתערב בהחלטות כאלה רק במקרים נדירים שבהם מתגלה כי ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות או שרירות קיצונית, וכן במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית המחייבת הכרעה או כאשר דחיית העתירה תגרום לנזק בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לתקנו באמצעות ערעור על פסק הדין הסופי (ראו למשל: בג"ץ 583/87 הלפרין נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 683, 700 (1987); בג"ץ 6371/94 דרעי נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מט(1) 133 (1995); בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, פ"ד סא(3) 93, 131-130 (2006)). ענייננו אינו נמנה על קטגוריית מקרים מצומצמת זו, אף לא בקירוב. אין צריך לומר שהכלל האמור חל גם על בקשות לזימון עדים (ראו למשל: בג"ץ 1747/06 סנקר נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב (19.3.2006); בג"ץ 4368/08 כהן נ' כבוד השופט שכיב סרחאן (2.6.2008)).

4.סוף דבר: העתירה נדחית. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ג בשבט התשע"ה (2.2.2015).