מארכיון בית המשפטעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק

תנועת "שלום עכשיו"- ש.ע.ל. מפעלים חינוכיים נ' שר הבטחון מר א

פסק הדין בבג"ץ 7891/07 ניתן ביום 18 בנובמבר 2013.

ההכרעה, במילותיו של בית המשפט.

טרם סיום יוער כי ככלל אין מקום לצירוף עניינים שונים בעתירה אחת כפי שהדבר נעשה בענייננו (ראו והשוו: בג"ץ 7875/11 עמותה לשיקום וקידום שער אפרים נ' רשם האגודות השיתופיות (1.3.2012); בג"ץ 6432/01 חסאן נ' הממונה על מחלקת אשרות במנהל האוכלוסין, משרד הפנים (30.9.2001)). צירוף כזה מכביד על הבירור ומסרבלו. סוף מעשה מעיד על תחילתו: כיום אנו נותנים פסק דין חלקי המתייחס רק לחלק מן הסוגיות שעלו בעתירה זו. מגישי העתירות מתבקשים, בעתיד, להקפיד על הכלל האמור.

פסק הדין ניתן ביום 18 בנובמבר 2013.

בית המשפט: בית המשפט העליון
מקרה: בג"ץ 7891/07
נפתח: 2007
ניתן: 18 בנובמבר 2013
משך: 15 עמודים

כך מצטטים את פסק הדין.

בג"ץ 7891/07 תנועת "שלום עכשיו"- ש.ע.ל. מפעלים חינוכיים נ' שר הבטחון מר א (18.11.2013)

הנוסח המלא של פסק הדין.

פסק-דין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 7891/07

לפני:

כבוד הנשיא א' גרוניס

כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

כבוד השופט נ' הנדל

העותרות:

1.תנועת "שלום עכשיו"- ש.ע.ל. מפעלים חינוכיים

2.חגית עופרן

נ ג ד

המשיבים:

1.שר הביטחון

2.מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

3.המועצה המקומית קרני שומרון

4.המועצה האזורית גוש עציון

5.המועצה האזורית הר חברון

6.המועצה האזורית מטה בנימין

7.דרור בר לבב ועוד 22 אח'

8.קובי ויעל מאמו ואח'

9.צורית בן ניסן ואח'

10.ידידיה פרל

11.אביה פרל

12.שמואל שהם

13.מיכל שהם

14.משה חיים מזוז

15.אורה לאה מזוז

16.שלמה גבאי

17.דפנה גבאי

18.לירן בן שלמה

19.אביטל בן שלמה

20.קובי מאמו ואח'

21.יהודה בן אלי

22.בן אלי פנינה

23.טיכמן אלעד

24.טיכמן רננה

25.אלוילי שחר

26.אלוילי נעה

27.כהן עמוס

28.כהן שירה

29.נדב אלישע

30.נדב שירה

31.אשר יהודה

32.אשר תחיה

33.רוטשילד יהונתן

34.רוטשילד מוריה

35.שוורץ יהושע

36.שוורץ רות

37.עונה אסף

38.עונה אביבה

39.מאיר אוריה

40.מאירה שלומית

41.לרנר קובי

42.לרנר רבקה

43.הראש דן

44.הראש הודיה

45.אליצור יהודה

46.אליצור תהילה

47.בן עמו דן

48.בן עמו אסתר

49.קסלר אסף

50.קסלר מירה

51.חביב דביר

52.חביב שירה

53.רבינוביץ הראל

54.רבינוביץ נורית

55.סדון שרון

56.סדון ענבר

57.מרגלית שמואל

58.מרגלית אביה

59.בליץ דניאל

60.בליץ אורטל

61.אליצור משה

62.אליצור שירה

63.פרץ יאיר

64.פרץ לאה

עתירה למתן צו על תנאי

תאריך הישיבה:

י"ג בסיון התשע"ג

(22.5.2013)

בשם העותרות:

בשם המשיבים 2-1:

בשם המשיבות 6-3:

בשם המשיבים 7:

בשם המשיבים 8:

בשם המשיבים 9:

בשם המשיבים 19-10:

בשם המשיבים 64-21:

עו"ד מיכאל ספרד; עו"ד שלומי זכריה

עו"ד אורי קידר

עו"ד עקיבא סילבצקי

עו"ד א' עמוס פריד

עו"ד אברהם סגל

עו"ד עמיר פישר

עו"ד מיכאל טפלו

עו"ד מוטי זילבר

פסק-דין (חלקי)

הנשיא א' גרוניס:

1.בעתירה שלפנינו מבקשות העותרות כי המשיבים 2-1, שר הביטחון ומפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, יאכפו הכרזות על תיחום שטח שהוציא המפקד הצבאי (להלן – צווי התיחום). צווי התיחום הוצאו מכוח הצו בדבר מבנים בלתי מורשים (הוראת שעה) (יהודה ושומרון) (מס' 1539), התשס"ד-2003, והם מתייחסים לשטחים המצויים בתחומי שישה מאחזים ביהודה ושומרון. מ דובר במאחזים מעלה רחבעם, מצפה יצהר, שכונת גבעת הרואה ביישוב עלי (גבעת אפיריון), מצפה לכיש (נגוהות מערב), רמת גלעד (רמת הדגל) וגבעת אסף (להלן – ששת המאחזים או המאחזים). הצווים הוצאו לראשונה בשנת 2004, ותוקפם מוארך מעת לעת. תוקפם של הצווים הוארך לאחרונה ביום 13.5.2013.

עתירה זו מתנהלת לפנינו משנת 2007. בתוך כך, קיים בית משפט זה שישה דיונים בעתירה. ביום 13.5.2009 הוציא בית המשפט צו על תנאי בעתירה (הנשיאה ד' ביניש, והשופטים א' פרוקצ' יה ו א' רובינשטיין), המורה למדינה ליתן טעם מדוע לא יאכפו צווי התיחום האמורים.

השתלשלות העניינים בעתירה ועמדות הצדדים

2.עותרת 1 היא תנועת "שלום עכשיו", ועותרת 2 היא "רכזת צוות מעקב ההתנחלויות" בעותרת 1. תחילה הופנתה עתירתן נגד שר הביטחון ומפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון (להלן – המדינה), ונגד מועצות אזוריות ומקומיות שבשטחן מצויים המאחזים שבמחלוקת (משיבות 6-3; להלן – הרשויות המקומיות). בחלוף הזמן הצטרפו לעתירה תושבי מעלה רחבעם (משיבים 7). ביום 14.12.2012 נקבע כי יצורפו כמשיבים לעתירה גם המחזיקים בבתים בשכונת הרואה בעלי (משיבים 11), ובמאחזים גבעת אסף (משיבים 8), נגוהות מערב (משיבים 9) ורמת גלעד (משיבים 10), אשר שמותיהם פורטו בנספח להודעת הרשויות המקומיות מיום 5.11.2012 (יצוין, כי בהחלטה מיום 14.12.2012 נכתב בטעות "נגוהות מזרח", ולא "נגוהות מערב", שכן ההחלטה התבססה על האמור בהודעת הרשויות המקומיות. הכוונה הייתה ל"נגוהות מערב"). אשר למצפה יצהר, נטען בפנינו שהמבנים המצויים במאחז אינם מאוכלסים, ולכן לא צורפו לעתירה משיבים המתגוררים ביישוב.

3.בעתירה טוענות העותרות כי על המדינה לאכוף את צווי התיחום שהוצאו ביחס לששת המאחזים. לטענתן, בעוד שצווי התיחום אוסרים על נוכחות בתחום המסומן בצווים (אלא אם מתקבל היתר מן המפקד הצבאי), המצב בפועל מלמד כי נמשכת הבנייה במאחזים, וכי המאחזים מאוכלסים בתושבים. העותרות הדגישו כי חלק מהמבנים מצוי על קרקע פרטית, ולטענתן עובדה זו מחריפה את הפגיעה בשלטון החוק. להשלמת התמונה יצוין כי העותרות הגישו בנושא עתירה קודמת, אשר נדחתה נוכח הצהרת המדינה כי היא מגבשת מדיניות לטיפול בסוגיית המאחזים הבלתי מורשים ולפינוייָם. העתירה נדחתה תוך שמירת זכותן של העותרות להגיש עתירה נוספת בהתאם להתפתחויות (ראו, בג"ץ 3008/06 תנועת "שלום עכשיו" – ש.ע.ל מפעלים חינוכיים נ' שר הביטחון (31.5.2006)). לטענת העותרות, המדינה לא עמדה בהתחייבויותיה לטפל בסוגיית המאחזים, ומכאן העתירה שלפנינו. כאמור, ביום 13.5.2009 הוצא צו על תנאי בעתירה.

4.נעמוד בתמצית על עמדות המשיבים בעתירה. תחילה, נציג את עמדת הרשויות המקומיות ועמדת המחזיקים בקרקעות, ולאחר מכן נציג את עמדת המדינה ואת התפתחות העניינים בעתירה.

הרשויות המקומיות סבורות כי דין העתירה להידחות על הסף, מכמה טעמים. ראשית, משום שצירוף הרשויות המקומיות לעתירה לא פוטר את העותרות מצירוף המחזיקים בקרקעות, אשר עלולים להיפגע מפסק-הדין שיינתן. פגם זה, תוקן, כאמור, במועד מאוחר יותר, לאחר שהוחלט כי המחזיקים יצורפו כמשיבים לעתירה. שנית, טענו הרשויות כי הסעד המתבקש הוא כוללני, וכי אין מקום לכרוך את עניינם של מספר מאחזים, בעלי מאפיינים עובדתיים ותכנוניים שונים, בעתירה אחת. גם לגופם של דברים ביקשו המועצות לדחות את העתירה. בין השאר טענו הרשויות כי על בית המשפט להימנע מלהתערב בסדרי העדיפויות שקבעה המדינה לאכיפה.

5.אשר למחזיקים בקרקעות, טענה אחת משותפת לכולם, והיא כי העתירה נגועה בפגמים המצדיקים את דחייתה על הסף. זאת, הן משום שהעתירה היא כוללנית, הן משום שהעותרות הן בגדר "עותרות ציבוריות", ואין ליתן להן מעמד במקרה הנדון, בפרט נוכח קיומם של נפגעים קונקרטיים. בנוסף, מעלים תושבי היישובים השונים טענות פרטניות ליישובים שלהם, כל יישוב וטענותיו הוא. טענות אלה נזכיר בהמשך.

6.ביום 4.3.2010 הגישה המדינה תצהיר תשובה בעקבות הצו על תנאי. ביום 19.10.2010 התקיים דיון נוסף בעתירה, ולאחריו נתבקשה המדינה להגיש תצהיר תשובה משלים, שהוגש ביום 7.3.2011. בתצהיר המשלים התחייבה המדינה לפנות את כל הבנייה הבלתי חוקית המצויה על קרקע פרטית עד לסוף שנת 2011. כמו כן, טענה המדינה כי הממשלה שוקלת מדיניות של הסדרה תכנונית של המבנים המצויים על קרקעות שאינן פרטיות. ביום 10.11.2011 הגישה המדינה תצהיר משלים נוסף. בתצהיר הנוסף טענה המדינה כי היא נערכת לפינוי הבנייה הממוקמת על קרקע פרטית עד סוף שנת 2011, אך ביקשה ארכה לקיום התחייבויותיה ביחס למאחז גבעת אסף, על מנת לנסות להגיע להסדר בדרכי שלום. ביום 28.11.2011 נעתר בית המשפט לבקשה, וקבע כי ביחס לגבעת אסף תוגש הודעה מעדכנת עד ליום 1.7.2012. עוד עדכנה המדינה כי סוגיית הסדרת המבנים על קרקעות שאינן פרטיות טרם באה על פתרונה בדרג המדיני. לסיכום נקודה זו, העמדה העקרונית שהציגה המדינה בתשובה לעתירה היא כי יש לסווג את המבנים נשוא העתירה לשתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה כוללת את המבנים המצויים על קרקע פרטית, אשר אותם טענה המדינה כי בכוונתה לפנות, ואילו הקבוצה השנייה כוללת את המבנים המצויים על קרקע שאינה פרטית, אשר ביחס אליהם טענה המדינה כי נשקלת מדיניות של הסדרה תכנונית, ולכן בעת הזו אין לאכוף לגביהם את צווי התיחום. יצוין, כי מתוך ששת המאחזים, ישנם שלושה מאחזים בהם אותרה באותה עת בנייה על קרקע פרטית: גבעת אסף, מצפה יצהר ורמת גלעד.

7.ביום 30.12.2011, יומיים בלבד לפני המועד בו התחייבה המדינה לפנות את המבנים המצויים על קרקע פרטית, הגישה המדינה הודעה. בהודעתה טענה המדינה כי הדרג המדיני ונציגי המתיישבים ברמת גלעד מצאו מתווה מוסכם בן שני שלבים להסדרת המחלוקת ביחס לרמת גלעד, ואלה עיקריו: בשלב הראשון, יפונו מרבית המבנים המצויים על קרקע פרטית תוך שלושה חודשים, קרי עד ליום 1.3.2012, אך לא כולם. בשלב השני, תערוך המדינה, בתוך שלושה חודשים, מיפוי וסימון סופי של אדמות המדינה ברמת גלעד, ואם יתברר שישנם מבנים נוספים אשר מצויים על קרקע פרטית, הם יפונו תוך 60 ימים מיום מתן הודעת המדינה על כך. אי לכך, ביקשה המדינה ארכה גם לפינוי רמת גלעד, נוסף על הארכה שנתבקשה, וניתנה, ביחס לגבעת אסף. העותרות הגיבו להודעה ביום 1.1.2012, וטענו כי הן מתנגדות באופן נחרץ למתן הארכה המבוקשת על ידי המדינה.

ביום 2.1.2012 נעתר בית משפט זה (הנשיאה ד' ביניש, המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט נ' הנדל) לבקשת המדינה, נוכח העדיפות שמייחס בית המשפט לפתרון המחלוקת בהסכמה על פני פתרון של פינוי בכפייה. עם זאת, קבע בית המשפט כי אין להתעלם מכך שהמדינה אינה מקיימת את ההתחייבויות שבאו לידי ביטוי בתצהירי התשובה שלה. לסיום נקבע כי "לא ניתן יהיה בעניין זה להמשיך בדחייה עד אין קץ" (ההדגשה הוספה – א' ג').

להשלמת התמונה יצוין כי ביחס לרמת יצהר, המאחז השלישי בו אותרה בנייה על קרקע פרטית, מסרה המדינה כי הוסרו שני מבנים שהיו מצויים על קרקע פרטית. ככל הנראה מ דובר בכל המבנים שהיו מצויים באותה עת על קרקע פרטית בשטחי המאחז.

8.ביום 22.6.2012, מספר ימים בלבד לפני המועד בו התחייבה המדינה לפנות את המאחז גבעת אסף בהתאם לארכה שביקשה, טענה המדינה כי התקבלו "נתונים מהותיים חדשים" לגבי המאחז, שעשויים להוביל לפתרון הבעיה בדרכי שלום. לכן, נתבקשה ארכה נוספת לפינוי גבעת אסף. המדינה לא פירטה מהם אותם נתונים, אולם לאחר בקשת העותרות לפרטים נוספים, התברר כי מ דובר בבקשות לאישור היתרי עסקה באזור המאחז. בשל כך הוחלט, כי ייקבע בהקדם דיון נוסף בפני הרכב.

ביום 23.9.2012 נערך דיון נוסף בעתירה. בסיומו הורינו למדינה להגיש הודעה מעדכנת, ובה פירוט המצב העדכני ביחס לכל אחד מן המאחזים. ביום 17.10.2012 הגישה המדינה את ההודעה האמורה, ובה סקרה ביחס לכל מאחז את סוג הקרקע עליה מצויים המבנים, את כוונת המדינה ביחס לכל מאחז וסוג קרקע, וכן ציינה אם אותרה במאחזים בנייה חדשה. בנוסף, העלתה המדינה בהודעתה מספר טענות סף הנוגעות למעמד העותרות ולכוללניות העתירה. לא למותר להזכיר כי את טענות הסף העלתה המדינה כחמש שנים לאחר שהוגשה העתירה, וכשלוש שנים וחצי לאחר שהוצא בעתירה צו על תנאי (!). המדינה ערה הייתה לכך שמ דובר בהעלאת טענות הסף בשלב מאוחר, אולם היא סברה שמשום חומרת הפגמים יש לקבל את הטענות על אף השלב המאוחר בו נטענו. בעקבות הודעת המדינה ביקשו העותרות להפוך את הצו למוחלט ולהורות למשיבים לאכוף את צווי התיחום ללא דיחוי. כמו כן, שוב טענו העותרות כי לא זו בלבד שהמשיבים אינם אוכפים את צווי התיחום, אלא שהבנייה בששת המאחזים נמשכת. אחר דברים אלו נקבע כי ייערך דיון נוסף בעתירה.

9.ביום 13.2.2013, מספר חודשים טרם המועד שנקבע לדיון הנוסף בעתירה, הגישו תושבי מעלה רחבעם בקשה בהולה לעיכוב פעולות פינוי והריסה. לטענתם, למאחז הגיעו כוחות משטרה גדולים והודיעו שבכוונתם לפנותו, לרבות מבנים שאינם מצויים במסגרת צו התיחום. עוד באותו יום ניתן צו ארעי לעיכוב הפעולות (להלן – הצו הארעי), אלא שמתגובת המדינה התברר כי פעולת האכיפה הסתיימה, וכי בגדרה נהרסו תשעה מבנים, חלקם מאוכלסים. המבנים שנהרסו נבנו בשנים 2012-2011, שנים בהן מתנהלת העתירה. ביום 8.3.2013 ניתנה החלטה נוספת, בה נקבע שלעת הזו יעמוד על כנו הצו הארעי. זאת, על אף הבעייתיות הכרוכה במתן צו ביניים לבקשתו של משיב, ובכך שאין מִתאם בין סעד הביניים לבין הסעד העיקרי שנתבקש בעתירה. מכל מקום הובהר כי היה ותבוצענה פעולות בינוי, הקמה או הצבה של מבנים בלא היתר, יתבטל הצו.

10.הדיון האחרון בעתירה נערך ביום 22.5.2013. הצדדים הגישו הודעות לפני הדיון. מן ההודעות שהגישו הצדדים, ומן הטיעונים הקצרים ששמענו בעל-פה בדיון, התבררו הדברים הבאים ביחס למאחזים נשוא העתירה. לשם הפשטות, מובאים הנתונים העדכניים בחלוקה לפי יישובים:

(א) מצפה לכיש (נגוהות מערב) – המאחז מצוי על אדמות מדינה, ובכוונת המדינה להסדירו. ההחלטה הסופית לעניין זה צפויה להתקבל על ידי הממשלה החדשה שמונתה. צו המגדיר את שטח השיפוט של היישוב נגוהות נחתם סמוך לפני הגשת ההודעה, ויש כוונה לצרף גם את נגוהות מערב לשטח היישוב. אי לכך, בכוונת המדינה להסיר את צו התיחום.

(ב) גבעת אסף – המאחז נמצא על קרקע פרטית מוסדרת, ולכן הייתה כוונה והתחייבות של המדינה לפנותו (כזכור, המועד המקורי בו התחייבה המדינה לפנותו היה סוף שנת 2011). המדינה עדכנה, נכון ליום 14.5.2013, כי בתחום המאחז אושרו חמש בקשות להיתרי עסקה, בחלקים בלתי מסוימים בשלוש חלקות שונות. המבנים המצויים בחלקות שנרכשו מהווים כ-75% ממבני המאחז, ושיעור הרכישה בשלוש החלקות הוא 100%, 90% ו-60%. נוכח הרכישות החליטה המדינה לבחון האם ניתן להסדיר את ההתיישבות במאחז, וביקשה פרק זמן נוסף לבחון את הסוגיה.

(ג) רמת גלעד – המאחז מצוי בחלקו על קרקע פרטית ובחלקו על אדמות מדינה. כזכור, ביחס למאחז זה הוסכם בין הצדדים על מתווה לפתרון הסכסוך בדרכי שלום. הצדדים עדכנו כי השלב הראשון, פינוי הבתים שעל קרקע פרטית, בוצע על ידי התושבים. עם זאת, טענה המדינה כי השלב השני בהסכם, קרי מיפוי וסימון סופי של אדמות המדינה בתחומי המאחז, אינו ישים בעת הזו, בין השאר בשל תביעות גורמים פרטיים לבעלות בקרקע מסוימת במאחז ובקשות לרישום ראשון מטעם המדינה ומטעם גוף פרטי. מהודעת המדינה עולה כי הכוונה נותרה זהה, והיא להמשיך בביצוע ההסכם שהושג עם התושבים. תושבי רמת גלעד ציינו כי העובדה שהם פועלים בהידברות עם המדינה, ואף קיימו את חלקם בהסכם, מלמדת על התנהגות אחראית שלהם ומייתרת את הצורך להמשיך בעתירה ביחס לרמת גלעד. יצוין, כי אין זה ברור אם כיום מצויים ברמת גלעד מבנים על קרקע פרטית.

(ד) מצפה יצהר – המאחז בנוי בחלקו על קרקעות מדינה ואדמות סקר, ובחלקו על קרקע פרטית. כזכור, בתום שנת 2011 הוסרו במאחז שני מבנים שהיו מצויים על קרקע פרטית. עם זאת, המדינה עדכנה כי במאחז נבנו ארבעה מבנים נוספים – שלושה מתוכם על אדמות סקר ואחד על קרקע פרטית. המדינה טוענת כי בכוונתה לפנות את המבנה שהוקם על קרקע פרטית. תחילה טענה המדינה כי הפינוי ייעשה בהתאם לסדרי עדיפות ואילוצים מבצעיים, אולם עמדתה הנוכחית של המדינה (מיום 21.5.2013) היא שבכוונתה לפנות את המבנים במאחז המצויים על קרקע פרטית תוך שלושה חודשים (קרי, עד חודש ספטמבר 2013), אלא אם יפעלו התושבים להסרתם קודם לכן.

(ה) שכונת גבעת הרואה – המאחז ממוקם על אדמות סקר, למעט דרך הגישה למאחז, המצויה על קרקע פרטית. יצוין, כי בדיון בפנינו עלה כי דרך הגישה הנוכחית היא דרך הגישה היחידה האפשרית למאחז, אך הדבר טרם הוברר עד תום. ביחס למאחז מסרה המדינה כי לאחרונה הורה שר הביטחון לבחון דרכים להסדרת מעמדו החוקי, ובתוך כך הורה לפתוח בהליך סקר לבחינת מעמדם של המקרקעין. תושבי השכונה מציינים, מצידם, כי השכונה היא חלק בלתי-נפרד מהיישוב עלי, שנמצא כולו בהליכי הסדרה.

(ו) מעלה רחבעם – המאחז מצוי ברובו על אדמות מדינה, אך חלקו מצוי על קרקע פרטית (לרבות חלק המצוי בשטח B). יוער, כי הבנייה על קרקע פרטית בוצעה לאחר הגשת העתירה, שכן בתחילת דרכה של העתירה דובר במאחז שנמצא על אדמות מדינה. אשר למבנים המצויים על אדמות המדינה, צוין כי שר הביטחון הורה על בחינת האפשרויות להסדרתם מבחינה תכנונית. לגבי מבנים המצויים על קרקע פרטית, הזכירה המדינה את פעולת האכיפה שננקטה במאחז ביחס לחלק מהמבנים. בנוסף, הודיעה המדינה (ביום 21.5.2013) כי בכוונתה לפנות את המבנים שנותרו על קרקע פרטית ואת הבנייה בשטח B, וזאת תוך שלושה חודשים, אלא אם יפעלו התושבים להסרתם קודם לכן. יש לציין, כי במאחז קיימים מבנים המצויים על קרקע פרטית, אך נמצאים מחוץ לתחומי צו התיחום. במבנים אלה אין העתירה עוסקת.

דיון והכרעה

11.ניתן איפוא לסכם את המצב כך: המדינה הוציאה צווי תיחום ביחס לשישה מאחזים בשנת 2004. מעת לעת, לרבות לאחר הגשת העתירה, האריכה המדינה את תוקפם של צווי התיחום, ובכך ניתן לומר שגילתה דעתה כי בכוונתה לאכפם. אף על פי כן, מרבית הצווים לא נאכפו, וזאת אף כאשר המדינה התחייבה במפורש לעשות כן.

כך, המדינה התחייבה בפני בית משפט זה לאכוף את צווי התיחום ככל שהם נוגעים לבנייה המצויה על קרקע פרטית, וזאת עד סוף שנת 2011. הדבר לא נעשה. המדינה ביקשה פעם אחר פעם ארכות לקיום התחייבויותיה. נדמה שההתנהלות ביחס למאחז גבעת אסף מלמדת רבות על האופן בו מתנהלת המדינה בעתירה זו: המדינה התחייבה לפנות את המאחז עד סוף שנת 2011. זמן מה לפני הפינוי ביקשה המדינה ארכה של כחצי שנה, לשם השגת פתרון בדרכי שלום. בית המשפט קיבל את הבקשה, אך הביע בחריפות את מורת רוחו מהתנהלות זו. על אף דברים אלו, ימים ספורים לפני תום המועד החדש, טענה המדינה לפתע כי הוגשו שתי בקשות לאישור היתרי עסקה ביחס לחלקות שונות במאחז, ולכן ביקשה דחייה נוספת בקיום התחייבויותיה. לימים, הפכו שתי הבקשות לחמש בקשות, אשר אושרו. בהודעתה האחרונה של המדינה התברר, כי כעת בכוונתה לשקול את הסדרת המאחז. יש לזכור, בעת שהוגשה העתירה מאחז גבעת אסף – בשונה מהמאחזים האחרים הנדונים בעתירה – היה מצוי כולו על קרקע פרטית מוסדרת, כלומר לא הייתה כל מחלוקת באשר למדיניות שהתחייבה המדינה לנקוט לגביו. התנהלות זו של המדינה אין לקבל.

12.התנהלות המדינה בכל הנוגע למבנים המצויים על קרקע שאינה פרטית אף היא אינה מניחה את הדעת. תחילה טענה המדינה משך כשנתיים כי הדרג המדיני לא קיבל החלטה עקרונית אם בכוונתו להסדיר את הבנייה אם לאו. לאחר זמן רב, החליט הדרג המדיני לבחון את האפשרות להסדיר את הבנייה במאחזים בהם ניתן לעשות כן, קרי, במאחזים אשר יתברר שהם מצויים על אדמות מדינה. עם זאת, אף לאחר קבלת ההחלטה, הליכי ההסדרה מתנהלים בעצלתיים, והכל תוך שהמדינה ממשיכה ומאריכה את תוקפם של צווי התיחום ביחס לאותם מאחזים.

לסיום, אף התנהלותה של המדינה ביחס למאחז רמת גלעד אינה ראויה. המדינה התחייבה לפנות את המבנים המצויים על קרקע פרטית ברמת גלעד עד תום 2011. המדינה ביקשה, וקיבלה, ארכה לשם פתרון המחלוקת בהסכמה, ואכן הגיעה לכדי הסכמה עם תושבי המאחז. תושבי המאחז עמדו בחלקם בהסכם, ופינו את המבנים אשר היה מידע פוזיטיבי כי הם מצויים על קרקע פרטית. עם זאת, המדינה לא עמדה בחלקה שלה בהסכם, שעניינו ביצוע בדיקה מעמיקה באשר לבעלות בקרקעות הנוספות במאחז, וזאת על אף שבהודעתה לבית המשפט הצהירה כי חלקה יושלם בתוך שלושה חודשים. לאחר זמן מה, בהודעתה מיום 17.10.2012, טענה המדינה כי מימוש חלקה בהסכם "אינו ישים" באותה עת. כיום, כשנתיים לאחר הצהרתה כי חלקה יבוצע בתום שלושה חודשים, חוזרת המדינה על טענתה שמימוש ההסכם מצידה אינו ישים. על אף מצב דברים זה, המדינה אינה מציעה פתרון או נוקבת בתאריך חדש בו תוכל להבטיח כי יתקדמו ההליכים ברמת גלעד. יש לציין כי אנו מסופקים אם לא ניתן היה לצפות את המכשולים הללו עוד בעת כריתת ההסכם עם תושבי המאחז. מכל מקום, באשר לרמת גלעד מגלה המדינה התנהלות שאינה ראויה כלפי התושבים עימם כרתה הסכם, ושאינה הולמת את ההתחייבויות שנתנה לבית משפט זה.

13.בעתירה זו נתן אפוא בית המשפט למדינה מספר ארכות לקיים את התחייבויותיה. ארכות אלו הן ביטוי לאמון הרב שרוחש בית משפט זה לכוונותיה של המדינה לעמוד בהתחייבויותיה, ולקיים את המדיניות עליה הצהירה בפני בית המשפט. כך הודגש בהחלטת בית המשפט מיום 2.1.2012, כי "אורך הרוח שמגלה בית המשפט בציפייה למימוש חובתה של המדינה לקיים הבטחותיה ולפעול בהתאם לחוק מבוסס על האמון ברצון הממשלה לממש את המדיניות עליה הצהירה בפני בית משפט זה". על האמון שמעניק בית המשפט למדינה בנוגע לקיום התחייבויותיה, בפרט במקרה של פינוי מאחזים, ניתן ללמוד גם מבג"ץ 9060/08 עבדאללה נ' שר הביטחון (21.9.2011). באותו מקרה קבע בית המשפט כי נוכח התחייבות המדינה להסיר בנייה על קרקע פרטית בתוך שנה, העתירה מוצתה וההליך הסתיים (וזאת אף מבלי לקבל את העתירה).

יחד עם זאת, בית המשפט עמד לא אחת על החשיבות הרבה הטמונה בקיום ההתחייבויות שנוטלת המדינה על עצמה. כך, למשל, בבג"ץ 8887/06 אל-נאבות נ' שר הביטחון (2.8.2011) (להלן – פרשת אל-נאבות) קיבלה על עצמה המדינה התחייבות לפנות את המאחז מגרון, שהוקם על קרקע פרטית, בשנת 2007. לאחר מכן ביקשה המדינה ארכות רבות לביצוע הפינוי, בשל נסיונות לפתור את המחלוקת בדרכי שלום (שם, בפיסקאות 7-2). לאורך הפרשה כולה טענה המדינה כי אין מחלוקת שאת המאחז יש לפנות. ביום 2.8.2011, כחמש שנים לאחר הגשת העתירה, החליט בית המשפט כי אין מקום ליתן ארכות נוספות, ובקבלו את העתירה הורה לפנות את המאחז. בפסק הדין עמד בית המשפט על הקושי בקבלת החלטה על פינוי מאחז, אולם הדגיש את הזמן הרב שחלף מאז התחייבה המדינה לפנות את היישוב, את הפגיעה בבעלי הקרקעות ואת הפגיעה הקשה בשלטון החוק.

בנוסף לסוגיית העמידה בהתחייבויות וקיום מדיניותה המוצהרת, המקרה הנדון בעתירה מעורר סוגיה נוספת הנוגעת לפגיעה בזכויות הקניין של התושבים המוגנים ביהודה ושומרון. לא אחת צוין בפסיקה כי אכיפת החוק ביהודה ושומרון מקבלת משנה חשיבות כאשר ההפרות מביאות לפגיעה בזכויות קנייניות (ראו, למשל, בג"ץ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד (1) 1, 15-14 (מ"מ הנשיא מ' לנדוי) (1980); פרשת אל-נאבות, בפיסקה 16). כך הדבר, כאשר המבנים נשוא ההפרה מצויים על קרקע פרטית. במוקד העתירה שלפנינו ישנם גם מבנים הבנויים על קרקע פרטית. על כן, ככל שמ דובר במבנים אלה, יש להתחשב גם בהיבט הקנייני, נוסף על השיקולים של שלטון החוק. יצוין, כי ניתן להניח שזכות הקניין של התושבים המוגנים היא הטעם המרכזי העומד בבסיס המדיניות השונה שמבקשת המדינה לנקוט כלפי מבנים המצויים על קרקע פרטית (אותם מבקשת המדינה לפנות) לעומת המדיניות הננקטת ביחס למבנים המצויים על אדמות מדינה (אותם, ככלל, מבקשת המדינה להכשיר).

14.בענייננו, משך זמן רב לא עמדה המדינה בהתחייבויותיה ביחס למבנים שעל קרקע פרטית. צווי התיחום הוצאו בשנת 2004. בשנת 2006 נדחתה עתירה קודמת של העותרת 1 נוכח טענת המדינה כי היא מגבשת מדיניות לטיפול במאחזים. בשנת 2007 הוגשה העתירה הנוכחית, ובשנת 2009 הוצא בה צו על תנאי. החל משנת 2011 הצהירה המדינה, מספר פעמים, כי בכוונתה לפנות את המבנים המצויים על קרקע פרטית. בתחילה הצהירה המדינה כי הפינוי יבוצע עד סוף שנת 2011. לאחר מכן ביקשה המדינה פעם אחר פעם ארכות לביצוע התחייבויותיה, בין השאר לשם ניסיון להגיע לפתרון מוסכם. אף עתה ממשיכה לטעון המדינה כי תפַנה מבנים המצויים על קרקע פרטית, אולם מבקשת לחזור בה מהתחייבותה ביחס למאחז גבעת אסף, אשר לגביו הודיעה המדינה כי היא שוקלת הסדרה. דעתנו היא כי הגיעה העת להורות למדינה לעמוד בהתחייבויותיה ולקיימן. נוכח הזמן הרב שעבר מעת שהוגשה העתירה ומעת שהתחייבה המדינה לפנות את המבנים, גוברת חשיבותו של האינטרס הציבורי בשלטון החוק ובקיום ההתחייבויות. הדבר נכון ביתר שאת באותם מקרים בהם אי קיום המדיניות מביא להמשך הפגיעה בזכויות הקניין של התושבים המוגנים. ראוי לציין כי אף ביחס לאותם מקומות בהם ישנה כוונת הסדרה של המדינה, סבורים אנו כי על המדינה לנסות ולמצות בהקדם את הליכי הסקר והתכנון.

15.זה המקום להעיר, כי פרט לאי העמידה בהתחייבויותיה לפינוי המבנים המצויים על קרקע פרטית, ולקידום הסדרת המבנים שעל אדמות מדינה ואדמות סקר, נפלו פגמים אף בהתנהלותה הדיונית של המדינה. בתוך כך, ניתן לציין את העובדה שהמדינה העלתה את טענות הסף רק בשלב מאוחר ביותר בעתירה, ולאחר שהתחייבה לפינוי חלק מהמבנים. עוד נזכיר את העובדה שבקשות הארכה לקיום ההתחייבות הוגשו לעיתים ימים ספורים טרם המועד שנקבע לקיום ההתחייבות, וזאת כאשר ניתן להניח שהמדינה יודעת שאם לא תינתן ארכה, יקשה עליה מאד לקיים התחייבויותיה. מובן, כי דברים אלה מחמירים נוכח משך הזמן הרב בו מתנהלת העתירה, והמשאבים הרבים שהשקיעו הצדדים (העותרות, המדינה, הרשויות המקומיות והתושבים) ובית המשפט בטיפול בה.

16.ההחלטה להורות על פינוי מבנים במאחזים ביהודה ושומרון, אף אם נבנו באופן בלתי חוקי ועל קרקע פרטית, החלטה קשה היא. כך, בעיקר בשל השלכות הפינוי על התושבים, שלעיתים זוהי קורת הגג היחידה שלהם. עם זאת, אין בכך כדי להכשיר את גרירת הרגליים המתמשכת של המדינה, את היעדר האכיפה ואת אי-החוקיות הטמונה בהותרת המבנים שעל קרקע פרטית על כנם במשך זמן כה רב. לא זו בלבד שהמבנים נותרו על כנם, אלא שמהודעות הצדדים התברר שבשנים בהם מתנהלת העתירה נבנו אף מבנים חדשים, חלקם על קרקע פרטית. ודוקו: אין צורך להכביר מילים על חשיבות הסוגיה שלפנינו. ההתיישבות ביהודה ושומרון היא סוגיית מדיניות שהדרגים המדיניים הבכירים נדרשו לה, וזו גם אחת הסיבות המרכזיות לאורך הרוח שגילה בית המשפט בעתירה זו, ושמגלה בית המשפט בעתירות מסוג זה. על כן, אנו שבים ומדגישים כי חיוב המדינה לפנות ולהרוס את המבנים המצויים על קרקע פרטית אינו אלא הגשמה של מדיניות שהמדינה עצמה ביקשה לנקוט, פעם אחר פעם, תוך שנקבה מועדי יעד לביצועה. מדיניות זו, המתבטאת בין השאר גם בהצבת המבנים על קרקע פרטית בראש סדרי העדיפויות לאכיפה, נותנת ביטוי ראוי לזכות הקניין של התושבים המוגנים ולערכי שלטון החוק.

17.על יסוד האמור לעיל, ראינו לנכון ליתן פסק דין חלקי, כדלקמן:

(א) כלל המבנים המצויים בששת המאחזים על קרקע פרטית, ב שטחם של צווי התיחום, יפונו ויוסרו תוך שישה חודשים מיום מתן פסק דין חלקי זה. במילים אחרות, ביחס למבנים אלו מתקבלת העתירה, ואנו הופכים את הצו על תנאי שהוצא למוחלט. אנו סבורים כי השהות שניתנת למדינה ולתושבים להיערך לקיום הצו ולאכיפת צווי התיחום היא שהות מספקת בנסיבות העניין. מהמידע המצוי בפנינו, עולה כי מבנים הממוקמים על קרקע פרטית קיימים במאחזים מצפה יצהר, גבעת אסף, ומעלה רחבעם.

הוראה זו לא תחול על מבנים המצויים בשלוש החלקות במאחז גבעת אסף, אשר לגביהן אושרו חמש הבקשות להיתרי עסקה, הנזכרים בהודעת המדינה מיום 14.5.2013. זאת, בין השאר נוכח העובדה ששיעורי הרכישה בכל חלקה הם גבוהים. לגבי מבנים אלה, תעדכן המדינה תוך שישה חודשים באשר להתפתחויות. מובהר, כי המבנים ביתר החלקות בגבעת אסף (מ דובר בלפחות ב-25% מן המבנים במאחז, לפי הודעת המדינה), יפונו ויוסרו, בהתאם לקביעתנו לעיל.

(ב) אשר למבנים המצויים על אדמות מדינה או אדמות סקר: מדיניות המדינה, העולה מהודעותיה האחרונות, היא להסדיר את הבנייה על אדמות מדינה, ולבחון את אפשרות הסדרת הבנייה על אדמות סקר. מ דובר במאחזים נגוהות מערב וגבעת הרואה, וחלקים מן המאחזים מעלה רחבעם, רמת גלעד, ומצפה יצהר. ביחס למבנים ומאחזים אלה תישאר העתירה תלויה ועומדת. המדינה תגיש הודעת עדכון תוך שישה חודשים מיום מתן פסק דין זה באשר להתקדמות הליכי התכנון, או הליכי הסקר. בתוך כך, תיתן המדינה את דעתה לשאלה אם בכוונתה להסיר את צווי התיחום ביחס לשטחים אלה, נוכח העובדה שאין בכוונת המדינה לאכפם בשלב זה. יש לקוות כי הליכי הבחינה וההסדרה יתקדמו מהר ככל הניתן. בהודעתה תתייחס המדינה במפורש להתקדמות ביצוע חלקו השני של ההסכם עם תושבי רמת גלעד.

(ג) אשר לדרך הגישה למאחז גבעת הרואה: המדינה תעדכן בתוך שישה חודשים כיצד בכוונתה לנהוג בנדון. בתוך כך, תודיע המדינה אם דרך הגישה הקיימת היא אכן דרך הגישה היחידה האפשרית למאחז, או שמא ישנה אפשרות לסלול דרך גישה אחרת, שלא תימצא על קרקע פרטית.

(ד) הוראה פרטנית נדרשת ביחס למאחז מעלה רחבעם. ראשית, יבוטל הצו הארעי שהוצא ביום 13.2.2013, ואושר ביום 8.3.2013. עוד בעת מתן הצו צוין כי הוא ניתן, בין השאר, נוכח העובדה שקבוע דיון במועד סמוך. בנסיבות האמורות אין מקום להותרת הצו על כנו. שנית, טענה שעלתה בעמדתם של תושבי המאחז, ולא עלתה בטענות תושבי המאחזים האחרים, היא טענה התוקפת את חוקיותו של צו התיחום שהוצא ביחס למעלה רחבעם (יוער, כי ביחס למאחזים האחרים נדחו עתירות שהוגשו נגד צווי התיחום). עתירה זו איננה המסגרת לדון בשאלת חוקיותו של צו התיחום, בין השאר משום שתושבי מעלה רחבעם הם משיבים בעתירה, ומשום שהסעד המבוקש בעתירה הוא שונה בתכלית. נוכח התוצאה אליה הגענו, ראינו לנכון לציין כי אם חפצים תושבי המאחז להעלות טענות נגד צו התיחום, יוכלו לעשות זאת במסגרת עתירה נפרדת, שתוגש בתוך 60 ימים מיום מתן פסק דין חלקי זה. עם זאת, יובהר כי העתירה הנפרדת, אם תוגש, תתייחס אך ורק לאותם מבנים המצויים על קרקע שאינה פרטית. בכל הנוגע למבנים המצויים על קרקע פרטית, ומצויים בתוך שטחי צו התיחום, יש לפעול בהתאם לקבוע בסעיף קטן (א), ולא תתקבל טענה לאי-חוקיותו של צו התיחום.

(ה) נוכח התנהלותה הדיונית של המדינה במהלך העתירה, תישא המדינה (קרי, המשיבים 2-1) בשכר טרחת עורך דין לטובת העותרות, בסכום של 25,000 ש"ח.

18.טרם סיום יוער כי ככלל אין מקום לצירוף עניינים שונים בעתירה אחת כפי שהדבר נעשה בענייננו (ראו והשוו: בג"ץ 7875/11 עמותה לשיקום וקידום שער אפרים נ' רשם האגודות השיתופיות (1.3.2012); בג"ץ 6432/01 חסאן נ' הממונה על מחלקת אשרות במנהל האוכלוסין, משרד הפנים (30.9.2001)). צירוף כזה מכביד על הבירור ומסרבלו. סוף מעשה מעיד על תחילתו: כיום אנו נותנים פסק דין חלקי המתייחס רק לחלק מן הסוגיות שעלו בעתירה זו. מגישי העתירות מתבקשים, בעתיד, להקפיד על הכלל האמור.

נשיא

השופט נ' הנדל:

אני מסכים לפסק דינו החלקי של הנשיא. זאת בנסיבות העניין לנוכח הצטרפותם של הצדדים הרלבנטיים וטענותיהם, משך הזמן הרב שחלף במהלך הדיונים בעתירה זו על רקע עמדותיה השונות והמשתנות של המדינה, וההתייחסות הפרטנית של הנשיא לכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו.

ש ופט

המשנָה לנשיא מ' נאור:

1.אני מסכימה לפסק דינו של חברי הנשיא א' גרוניס.

2.צר לי שהגענו עד הלום. צר לי שלא ניתן עוד לסמוך על התחייבויות שמוסרת המדינה באמצעות פרקליטיה לבית המשפט, בבחינת נדרנא לא נדרי. חוששתני שנצטרך לשקול, במקרים מתאימים בעתיד, "גיבוי" הבטחות שיינתנו בצווים החלטיים, וחבל.

המשנָה לנשיא

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס.

ניתן היום, ט"ו בכסלו התשע"ד (18.11.2013).

הנשיא

חיפוש התיק באתר בית המשפט העליון

בית המשפט נתן את פסקי הדין האלה בערך באותו זמן.

כל פסקי הדין של בית המשפט העליון →

ההכרעה, במילותיו של בית המשפט.

פסק הדין ניתן ביום 18 בנובמבר 2013.

כך מצטטים את פסק הדין.

הנוסח המלא של פסק הדין.

בית המשפט נתן את פסקי הדין האלה בערך באותו זמן.

עוד כלים