ד"ר עמוס אילסר אורקן נ' ביה"ד הארצי לעבודה בי-ם

פסק-דין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 7900/96

בפני: כבוד השופט ת' אור

כבוד השופט א' מצא

כבוד השופט י' טירקל

העותר: ד"ר עמוס אילסר אורקן

נגד

המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

2.בית הדין האזורי לעבודה בירושלים

3.הסתדרות מדיצינית הדסה

התנגדות לצו על תנאי

תאריך הישיבה: יח' בתמוז התשנ"ז (23.7.97)

בשם העותר: עו"ד א' בן טובים, עו"ד מ' פסטרנק

בשם המשיבה 3: עו"ד צ' קליר, עו"ד ש' גביש, עו"ד א' סופר

פ סק-דין

העותר, רופא מומחה לרפואה פיסיקלית ושיקום, עבד בשירות המשיבה 3 (להלן - "המשיבה") החל מיום 17.10.71. ביום 1.6.78 מונה העותר כמנהל המכון להערכה תיפקודית שהוקם אותו זמן על-ידי המשיבה, בשיתוף ובהתאם להסכם שנכרת בינה לבין המוסד לביטוח לאומי. העסקתו בתפקיד זה התבססה על כתבי מינוי זמניים. היא הוארכה מזמן לזמן, אך עם העותר לא נכרת חוזה עבודה ולא ניתן לו מינוי קבוע. ביום 31.3.89, בעקבות הפסקת פעילותו של המכון, הפסיקה המשיבה את העסקתו. בעקבות זאת תבע העותר תשלום הפרשי שכר וכן סעדים נוספים. תביעתו התבססה על הטענה שעל-פי ההסכם הקיבוצי המסדיר את יחסי המשיבה עם עובדיה, היה זכאי לתשלומי שכר והטבות נוספות כמתחייב מתפקידו כ"מנהל מכון". המשיבה כפרה בכך שהיחידה שנוהלה על-ידי העותר, אף שנקראה בשם "מכון", הינה מכון כמשמעו בהסכם הקיבוצי. כן טענה כי ההליכים הנדרשים למינוי מנהל מכון מעולם לא קוימו ביחס לעותר ומכאן שהוראות ההסכם הקיבוצי, לעניין זה, אינן חלות עליו.

בית הדין האזורי לעבודה קיבל את תביעת העותר בעיקרה. ואולם ערעור המשיבה כנגד פסק-הדין נתקבל ובית הדין הארצי לעבודה החליט לדחות את תביעתו של העותר. כנגד פסק דין זה מופנית העתירה שלפנינו. בישיבת יום 25.12.96 החליט בית-משפט זה, על דעת שניים מן השופטים שישבו לדין, להוציא צו-על-תנאי.

משעיינו בכל החומר שלפנינו הגענו לכלל מסקנה כי הכרעת בית-הדין הארצי לעבודה התבססה על נסיבותיו העובדתיות המיוחדות של המקרה; ומכאן שאין להעלות מפסק-דין זה כל הנחה בדבר קביעתה של הלכה בעלת חשיבות כללית שיש בה כדי להעמיד עילה להתערבותו של בית משפט זה בפסיקת בית הדין הארצי. משהצגנו נקודת מבט זו בפני בא-כוח העותר, בפתח הישיבה לפנינו, ביקש הפרקליט המלומד לשכנענו כי מפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה עולות לפחות שתי מסקנות שהינן בעלות חשיבות כללית והמצדיקות את התערבותו של בית המשפט: האחת, כי על דרך הגדרת תפקידו של העובד או תיאור היחידה שבמסגרתה הוא מועסק, יכול המעביד לשלול מן העובד זכויות שמגיעות לו כדין על-פי ההסכם הקיבוצי המחייב את המעביד; והשנית, שיכול המעביד לכפות על העובד העסקה על-פי כתבי מינוי זמניים, למשך תקופה ארוכה, ועל-ידי כך לחמוק מן החיובים שהכרה במעמדו של העובד כעובד-קבוע היתה מטילה על המעביד על פי ההסכם הקיבוצי.

דעתנו היא כי מפסק-דינו של בית-הדין הארצי אין להעלות כי נפסקה על-ידיו הלכה כללית באיזו מן השאלות החשובות הללו. בית-הדין הארצי הסביר, בהנמקה מפורטת, מדוע, לדעתו, הדין עם המשיבה הן ביחס למשמעות מינויו של העותר לתפקיד "מנהל מכון" והן ביחס לשאלת מעמדו כעובד קבוע או זמני. נחה דעתנו, כי המסקנות אליהן הגיע בית-הדין הארצי התבססו על המסכת העובדתית המיוחדת, שבעליל לא היתה רגילה, שנגעה להעסקתו של העותר; ומן ההנמקה הזאת אין להעלות כל הלכה בעלת חשיבות כללית. אכן נכון הדבר שהעותר הועסק תקופה ארוכה על-פי כתבי מינוי זמניים, אך הדבר נבע מן העובדה שמינויו לתפקיד האמור היה מותנה בהפעלתו של המכון שהוקם במסגרתה של המשיבה על-פי הסכם עם המוסד לביטוח לאומי. מן הנסיבות עלה שהעותר היטיב לדעת כי קיימת אפשרות שאם המכון יחדל להתקיים גם העסקתו תופסק. מטעם זה הסכים, במשך שנים, לעבוד על-פי כתבי מינוי זמניים, ואת טענותיו לעניין זכות הקביעות העלה לראשונה רק אחרי הפסקת העסקתו.

משנוכחנו כי עניינה של העתירה אינו עוסק בקביעתו של דין, או בפרשנותו, אלא בבחינה קונקרטית של יישום הדין לעובדות המקרה הספציפי, לא ראינו עילה לדון בפרטי ההשגות של העותר על צדקת הכרעתו של בית הדין הארצי לגופה. אשר על כן אנו מחליטים לדחות את העתירה ואולם בנסיבות העניין נימנע מעשיית צו להוצאות.

ניתן היום, יח' בתמוז תשנ"ז (23.7.97).