רפאל דדון נ' אליהו אבן חן

פסק-דין

השופט י' טירקל:

1.בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כב' השופטת א' קובו), בפסק דינו מיום 19.1.98, דחה את בקשתו של המבקש לבטל פסק בוררות שניתן בבוררות בינו לבין המשיב ואישר את הפסק ופסק קודם שניתן באותה בוררות. המבקש ביקש להרשות לו לערער על פסק הדין. המשיב השיב על הבקשה. המבקש ביקש להשיב על תשובת המשיב וצירף את תגובתו לבקשתו זאת. לאחר עיון בכל אלה החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

2.המבקש והמשיב ניהלו יחד עסק של בית דפוס. אחרי פרשה ממושכת של סכסוכים ביניהם העבירו את ההכרעה בסכסוכים לבוררות. ביום 7.12.93 נתן הבורר פסק בוררות (להלן - "הפסק הראשון") בו קבע כי על המשיב לזהות את הציוד של העסק במקום שבו נמצא, על פי רשימה שערכו בעלי הדין בשנת 1991. עוד הורה כי "כל ציוד שיחסר, ולא ימצא במקום, והכלול ברשימת הציוד ע"פ הסכם הפשרה השני ירשם ברשימת החוסרים. מר דדון רפאל (המבקש) ישלם למר אבן חן אלי (המשיב) את ערכו של הציוד החסר בלבד בגובה של 50% ממחירו כחדש ע"פ מחירון - - -. על הצדדים למסור לבורר, תוך חודש ימים מיום הפסיקה, את רשימת הציוד שנמצא ורשימת הציוד החסר, ולאמוד את ערך הציוד החסר ע"פ הנוסחה של 50% ממחיר חדש".

ביום 11.1.94 הודיע בא כוח המבקש לבורר במכתב שכל הציוד נמצא במקום. כשבעה חודשים לאחר מכן, ביום 18.8.94, המציא בא כוח המשיב לבורר רשימה של הציוד הנמצא במקום ושל הציוד החסר, בצירוף אומדן של מחיר הציוד החסר. כשנה ומחצה לאחר מכן, ביום 6.2.96, נתן הבורר פסק בוררות נוסף (להלן- "הפסק השני"), בו אמד את ערכו של כל הציוד שהופיע ברשימת המשיב מיום 18.8.94 - הציוד שנמצא והציוד החסר - בלי להורות כל הוראה אופרטיבית נוספת.

3.טענתו העיקרית של המבקש - לפני בית המשפט המחוזי ולפנינו - היא כי מאז שהודיע לבורר, כאמור, ביום 11.1.94, שכל הציוד נמצא במקום, "המשיכה הבוררות להתקיים בלי שלמבקש ולבא כוחו יהיה שמץ מידע על כך. גם על מתן פסק הבורר לא הודע בכל צורה ודרך למבקש ולבא כוחו ועל קיומו נודע, כאמור, כשנה לאחר מכן, כשהוגשה הבקשה לאישורו". עוד טען כי הבורר חרג מסמכותו וכי הפסק השני אינו מתישב עם הפסק הראשון.

העיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מראה כי בית המשפט המחוזי לא נתן כלל את דעתו על טענתו הנזכרת של המבקש, לפיה לא הוזמן לטעון את טענותיו בענין הציוד. בנמקו את הכרעתו הסתפק בקביעה כי הבורר היה רשאי להעדיף את גרסתו של המשיב בענין הציוד.

4.דין פסק דינו של בית המשפט המחוזי להתבטל וכך גם דינו של הפסק השני.

כפי שמשתמע מטענותיהם של באי כוח בעלי הדין אכן לא הזמין הבורר את בעלי הדין לטעון לפניו אחרי ששלחו לו את מכתביהם בענין הציוד. במצב הדברים שנוצר, כאשר נחלקו בעלי הדין בשאלה העובדתית, אם הציוד נמצא או שאינו נמצא, ומה ערכו, לא היה הבורר רשאי לפטור עצמו מלברר את העובדות העומדות ביסוד המחלוקת ולא היה רשאי להגיע לממצאים כלשהם על פי המכתבים בלבד, ללא ראיות נוספות, ובלי לשמוע הסברים וטענות. גם פער הזמנים הנזכר בין המועדים שבהם נשלחו מכתבי בעלי הדין, ואף הזמן שחלף עד נתינתו של הפסק השני - שבמהלכם ארעו, אולי, שינויים במצבת הציוד ואולי גם בערכו - הצדיקו בדיקה נוספת. על כך יש להוסיף כי, כאמור לעיל, גם אין בפסק השני הוראה אופרטיבית כלשהי. פסק בוררות כזה איננו יכול לעמוד.

5.לפיכך אנו מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן מבטלים את הפסק השני ומורים להחזיר את הבירור לבורר על מנת שיחזור וידון בענין מן השלב שהומצאו לו מכתבי באי כוח בעלי הדין, ישמע את ראיותיהם ואת טענותיהם בענינים שהוזכרו ויחזור ויתן פסק בוררות.

הוצאות הדיון לפנינו, בסך 10,000 ש"ח יחולו לפי תוצאות הדיון בבוררות.

ניתן היום, ז' בתמוז תשנ"ח (1.7.98)