הר סדום

הר סדום הוא דיאפיר: גוף של מלח שנקבר מתחת לקילומטרים של משקעים צעירים יותר, נדחק הצידה ואז כלפי מעלה דרך הסלעים שמעליו, כי המלח גם קל יותר מסביבתו וגם מסוגל להתעוות במקום להישבר. הבולטימור סאן תיאר ב-1991 את המנגנון כמלח שנדחף הצידה כמו משחת שיניים משפופרת דולפת, וציין שצוותי קידוח ירדו יותר מ-3,000 רגל ומצאו מלח לכל אורך הדרך.

קצב ההתרוממות נמדד יותר מפעם אחת, והתוצאות קרובות זו לזו בלי להסכים לגמרי. הקבוצה של רם וינברגר, ששילבה ב-2006 מודל מכני עם מכ"ם אינטרפרומטרי, דיווחה על קצב התרוממות מקסימלי של 8.3 מילימטרים בשנה בחלק הצפוני של ההר ו-5.5 בחלק הדרומי. עמוס פרומקין, שמדד בעמוד המלח במחקר שפורסם ב-2009, קיבל 9.3 פלוס-מינוס 3.5 מילימטרים בשנה. שני חצאי הרכס לא מתרוממים באותו קצב, ואף נתון שפורסם לא טוען לדיוק טוב יותר מכמילימטר.

המודל של וינברגר מתאים לסלע המלח צמיגות אפקטיבית של 2 עד 3 כפול עשר בחזקת שמונה-עשרה פסקל-שנייה, ומוצא שפרופילי ההתרוממות מהמכ"ם תואמים את צורת ההר עצמו, מה שמרמז שההתרוממות יציבה בערך ב-14,000 השנים האחרונות. הרכס שמבקר רואה הוא כמעט קריאה ישירה של תהליך שעדיין מתרחש.

תוצאה אחת מפתיעה אנשים. הגובה מעל ים המלח הוא לא מספר קבוע כאן, כי הים ממשיך להתרחק מההר כלפי מטה בזמן שההר מתרומם. בעמודים של רשות הטבע והגנים עצמה יש שני נתונים שונים: כ-150 מטר מעל הים בעמוד השמורה, וכ-270 מטר בעמוד מסלול ההליכה בהר סדום. שניהם של המפעיל, ופורסמו בהפרש של שנים.

• התרוממות מקסימלית של 8.3 מ"מ בשנה בצפון ו-5.5 מ"מ בדרום (2006)
• 9.3 פלוס-מינוס 3.5 מ"מ בשנה, נמדד בעמוד המלח (2009)
• היסטוריית התרוממות יציבה בערך ב-14,000 השנים האחרונות (2006)

ב-28 במרץ 2019 דיווח ה-BBC שחוקרים ישראלים מיפו 10 קילומטרים של מעברים ואולמות בתוך מערת מלח"ם, שעוברת בהר סדום, במשך שנתיים של עבודת סקר. זו הייתה השבת שיא ולא גילוי: חלק ממלח"ם כבר מופה בשנות ה-80, ויואב נגב ממועדון חוקרי המערות הישראלי הקים שנתיים קודם לכן צוות כדי להשלים את העבודה. את השיא שנלקח החזיקה מאז 2006 מערת שלושת העירומים, מערת מלח באורך 6.85 קילומטרים באי קשם שבאיראן.

אתר mako, שדיווח יום קודם, הסביר למה המספר זז כל כך. הנתון הישראלי הישן היה 5.5 קילומטרים. עמוס פרומקין, שעומד בראש המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית ועובד על המערות האלה כארבעה עשורים, אמר ל-mako שלפני שלושים שנה הצוותים עבדו עם סרט מדידה, מצפן ומד שיפוע, ושהמיפוי החדש נעשה במדי טווח לייזר שמזינים ישירות לטאבלט. כחמישים חוקרי מערות השתתפו, כמחציתם מחו"ל, והמיזם התחיל כשיתוף פעולה עם מועדון המערות של סופיה. פרומקין מתארך את המערה לגיל של כ-7,000 שנה בפחמן 14.

המהירות היא העיקר. עמוס פרומקין ודרק פורד, שפרסמו ב-1995 על המערות האלה, ציינו שסלע מלח מסיס פי אלף בערך מאבן גיר, ושלמרות ממוצע גשם שנתי של כ-50 מילימטר, נחלי המערות כאן חותרים מהר: בממוצע 8.8 מילימטרים בשנה במעבר אחד בין 1986 ל-1991, ו-6.2 מילימטרים בשנה לטווח הארוך, לפי גילי פחמן 14 של עצים שנסחפו לשנים-עשר מעברים. זה מהיר לפחות פי אלף מכל מה שנמדד במערות גיר. אותו עץ הופך את המערות לארכיון אקלים: פרומקין ועמיתיו בנו רצף מהתקופה ההולוקנית מקטעים שתוארכו לכ-7,100 עד 200 שנה לפני זמננו.

שום דבר מזה לא פתוח להליכה בביקור. בדיווח של mako נאמר במפורש שהמערה לא מוסדרת לביקורי קהל ושכל כניסה מחייבת חוקר מערות שמכיר אותה, והאזהרה של רשות הטבע והגנים להר היא שאסור לצאת מהשבילים המסומנים בגלל הסכנה ליפול לארובות עמוקות מאוד. הארובות האלה הן הפתחים העליונים של מערכת המערות הזו בדיוק.

• יותר מ-10 ק"מ של מעברים, מופו במשך שנתיים, הוכרז במרץ 2019
• השיא הקודם: מערת שלושת העירומים, האי קשם, איראן, 6.85 ק"מ, מאז 2006
• גיל המערה כ-7,000 שנה, לפי פחמן 14
• לא פתוחה לקהל; כניסה רק עם חוקר מערות מנוסה

הטקסט הוא פסוק אחד. בספר בראשית (פרק 19, פסוק 26), כפי שהוא מופיע בספריא לצד תרגום Jewish Publication Society: "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח". יוסף בן מתתיהו הלך רחוק יותר: ב"קדמוניות היהודים", ספר 1, פרק 11, הוא כותב שהיא הפכה לנציב מלח, ומוסיף שהוא ראה אותו ושהוא עומד עד היום. אף מקור שנבדק כאן לא מקשר בין מה שיוסף בן מתתיהו ראה לבין עמוד מסוים שעומד היום, ועמודי מלח כאן אינם נדירים ואינם קבועים.

ההסבר הגיאולוגי ספציפי יותר ומתוארך טוב יותר. עמוס פרומקין ניתח ותיארך עמוד מלח בגובה 20 מטרים בהר, במאמר ב-Geological Society of America Bulletin ב-2009. בניגוד להנחה המוקדמת שהגשם הישיר פיסל אותו, הוא מצא ששקעי ההמסה בעמוד וצורת הנקיק שלידו מצביעים על מערה קרסטית שקרסה והשאירה את העמוד מבודד. שישה תיארוכי פחמן 14 של עץ שנסחף למפלס הגבוה ביותר של אותה מערה מראים שנחל תת-קרקעי עונתי עוד זרם שם לפני כ-4,000 שנה, ופרומקין מסיק שהקריסה נגרמה כנראה מרעידת אדמה הרסנית.

העמוד שמראים לתיירים נחשב כבר שלושים שנה לפחות כמשהו שאולי לא יחזיק מעמד. בדצמבר 1991 דיווח הבולטימור סאן שפקחים הבחינו שהוא נוטה יותר החוצה מההר, ושמדידות מצאו שהוא זז ב-15 מעלות. העיתון העריך את גודלו כגודל של בית עירוני בן שלוש או ארבע קומות, וציין שאם ייפול, הוא כנראה ינחת על הכביש שמתחתיו. יוסי הרש, אז הגיאולוג הראשי של מפעלי האשלג, אמר לעיתון שכל האזור לא יציב ושההר זז.

באותה כתבה יש את הסיכום המדויק ביותר לשאלה למה משהו מזה שורד. דוד מנגר, אז פקח המחוז, ציין שמים ממיסים הר מלח בדיוק כמו שהם ממיסים מלח שולחן, ושגשם רגיל היה מעלים את המקום מזמן.

המסלול שרשות הטבע והגנים ממליצה עליו כאן הוא מסלול הדגים, שהיא מדרגת כבינוני עד קשה, מתאים למטיילים בכושר, באורך 3 קילומטרים, ומתארת כקווי ולא מעגלי. נדרשת מפת סימון שבילים 11, דרום מדבר יהודה צפון, שעמוד השמורה מונה כציוד חובה לכל השמורה ולא כהמלצה.

ההוראות חשובות כי אין כניסה מסומנת בשלט. מכביש 90, בין אבני הקילומטר 193 ו-194, פנו מערבה לדרך המסומנת באדום; אחרי כ-2 קילומטרים המשיכו ישר בשביל הכחול עוד 2.5 קילומטרים, וחנו ליד השלט שמכריז על הר סדום. ההליכה מסתיימת ליד אבן הקילומטר 199 בכביש 90, כלומר צריך רכב שני או הליכה ארוכה בחזרה לאורך הכביש.

מה שהמסלול מחבר, לפי הסדר של רשות הטבע והגנים עצמה: עלייה בשביל הכחול לנקודת תצפית על האגן הדרומי והרי מואב שבירדן, ואז ירידה קלה לאורך הרכסים למצפה הכפתור, שנקרא כך בגלל צורתו הכיפתית ומשקיף על בריכות האידוי; ואז ירידה מתונה לכיוון הים, ליד תצורות מלח שנדחקו למעלה כשההר התרומם; ואז תעלת הדגים ומאובני הדגים שלה. הרשות ממליצה על הסתיו, החורף והאביב.

הוראות הבטיחות בוטות באופן לא רגיל לעמוד שנכתב כדי למכור מסלול. בעמוד השמורה כתוב שאסור לסטות מהשבילים המסומנים בהר סדום בגלל הסכנה ליפול לארובות עמוקות מאוד; עמוד המסלול מזהיר מבורות ענק באדמה ואומר להורים להשאיר את הילדים קרוב. הליכה אחרי החשכה אסורה לגמרי, בחורף הנחלים זורמים בשיטפונות בזק, ואין מי שתייה בשום מקום בהר.

• מסלול הדגים: 3 ק"מ, קווי, בדרגת קושי בינונית עד קשה
• מפת סימון שבילים 11, דרום מדבר יהודה צפון, היא חובה
• התחלה: כביש 90 בין אבני הקילומטר 193 ו-194, מערבה בדרך האדומה
• סיום: ליד אבן הקילומטר 199 בכביש 90

בהר סדום אין מרכז מבקרים, אין קופה, אין שירותים ואין מי שתייה, ורשות הטבע והגנים לא מפרסמת מחיר כניסה לשמורת טבע מדבר יהודה. לשמורה יש שעות פתיחה מפורסמות, והכניסה נסגרת שעה לפני סופן, אבל אין כאן מי שיאכוף אותן: השעות מציינות מתי הרשות רואה בשהייה בשמורה בטוחה, לא מתי שער נסגר.

שום דבר בהר אינו שחזור, וזה שווה ציון בעמוד בסדרה הזו, כי ברוב העמודים בה חצי מהעניין הוא להבחין בין המקורי למשוחזר. כאן התוספות האנושיות היחידות הן דרכי העפר, סימוני השבילים ושלט.

אבל המקום לא מרוחק מהתעשייה. נקודת הציון שרשות הטבע והגנים משתמשת בה להוראות ההגעה בקטע הזה היא הכניסה למפעלי ים המלח, ובריכות האידוי שמזינות את מפעלי האשלג הן חלק מהנוף מהרכס. הבולטימור סאן שלח את הכתבה שלו ב-1991 מאזור כרייה פעיל, והגיאולוג הראשי שצוטט בה עבד בחברת האשלג.

ללינה, בשמורה יש חניון לילה חינמי ולא מאויש במישור עמיעז: מכביש 90, מול שער הכניסה למפעלי ים המלח, בין אבני הקילומטר 193 ו-194, מערבה לדרך המסומנת באדום, שלפי הרשות מתאימה לכל רכב, כ-2 קילומטרים צפונה, ואז עוד 2 קילומטרים מסביב עד החניון. מיד אחרי גשם הדרך עלולה להיות חלקלקה מדי לרכב פרטי. אסור להכניס כלבים לשמורה.