מרכז מבקרים ע"ש משה נובומייסקי

לחברת האשלג הארץ-ישראלית כבר היה מפעל בקצה הצפוני של הים כשנגמר לה שם המקום. האגן הדרומי היה רדוד, חם וריק, ולכן כמעט אידיאלי לבריכות האידוי בשמש שהתהליך צריך, וכמעט בלתי אפשרי למגורים של האנשים שיטפלו בהן. ב-1 במאי 1934 הפליגה קבוצה ראשונה של כעשרים פועלים במורד הים כדי להתחיל לבנות, והמחנה שהם הקימו למרגלות הר סדום הוא הקרקע שעליה עומד מרכז המבקרים.

הסידורים הראשונים היו מאולתרים עד אבסורד. מערה בהר המלח, שנקראה מערת הקולונל על שם תומס גרגורי טאלוק, המהנדס הבריטי שהחזיק בזיכיון יחד עם נובומייסקי ופיקח על בניית המפעל הדרומי, הורחבה והותאמה למגורי פועלים. אחריה באו תחנת כוח, נמל קטן ומסילת ברזל צרה, שעברה את ששת הקילומטרים בין המחנה למפעל והובילה גם את הפועלים וגם את האשלג אל רציף הטעינה. מאוחר יותר הגיע גם קולנוע, שבנוף הזה נחשב לתשתית ולא למותרות.

נתוני האוכלוסייה מראים את הקצב. ב-1934 גרו כאן כשלושים איש; ב-1938 היו כ-650, מהם כ-380 שהשתייכו לפלוגת עבודה קיבוצית. המפעל עמד ב-1936 ושלח את משלוח האשלג הראשון שלו ב-1937, ומהר מאוד עקף את המפעל הוותיק בצפון: לפני 1948 סיפק המפעל הדרומי כ-80% מתפוקת האשלג המשותפת של החברה.

ביחס לארץ באותה תקופה זה היה עסק עצום. עד 1940 היווה האשלג כמחצית מהיצוא התעשייתי של ארץ ישראל. ב-1945 מכרה החברה 90,040 טונות אשלג ו-347 טונות ברום. הכרונולוגיה של המפעיל עצמו מתעדת שהתפוקה עברה ב-1941 את 100,000 הטונות בשנה, הנתון שכתב הזיכיון דרש ממנה.

משה נובומייסקי נולד ב-25 בנובמבר 1873 בברגוזין, כפר ליד אגם באיקל שבמזרח סיביר, וסיים לימודי הנדסת מכרות בקניגסברג ב-1897. הוא עבד במכרות זהב ובאגמי מינרלים בסיביר, עמד בזמן המהפכה בראש המועצה הלאומית של יהודי סיביר ובראש ההסתדרות הציונית האזורית, עזב כשהבולשביקים עלו לשלטון ועלה לארץ ב-1920. לבחון את ים המלח הוא נסע לראשונה ב-1911.

להוציא זיכיון מהבריטים לקח את שארית העשור. הוא הגיש בקשה ב-1921. מכרז פומבי יצא במאי 1925 ומשך חמש הצעות, שלוש מהן עלו לרשימה הקצרה; הכרונולוגיה של המפעיל מציינת שההצעה של נובומייסקי הייתה החזקה ביותר מבחינה טכנית והחלשה ביותר מבחינה כספית. משרד המושבות דחה את כל ההצעות ב-1926. ב-9 באפריל 1927 הסכים הנציב העליון, הלורד פלומר, עקרונית לזיכיון לנובומייסקי ולטאלוק, בתנאי שיציגו ערבויות כספיות מספקות, וב-1928 התווכח בית הלורדים במרירות על עצם מתן הזיכיון ליהודי.

חברת האשלג הארץ-ישראלית התאגדה ב-23 באוקטובר 1929, עם הלורד ליטון כיושב ראש ומועצת מנהלים של אחד-עשר: שישה נתינים בריטים, ארבעה אמריקאים ונובומייסקי עצמו. הזיכיון נכנס לתוקף ב-1 בינואר 1930, ניתן לשבעים וחמש שנים, עד סוף 2004, וחייב את החברה לשלם לממשלות המנדט ועבר הירדן תמלוגים של חמישה אחוזים מערך המכירות, בנוסף לאגרות ולמסים שנתיים.

הוא לא שמר עליה. ממשלת ישראל החליטה בדצמבר 1951 להלאים את החברה וקנתה את נכסיה ביולי 1952, כשהיה בן שבעים ושמונה; ציר הזמן של המפעיל עצמו מתארך את השינוי ליוני 1952, ושום דבר שפורסם כאן לא מיישב את ההפרש של כחודש. החברה היורשת נקראה מפעלי ים המלח. נובומייסקי כתב שני ספרי זיכרונות, My Siberian Life ו-Given to Salt, מת בפריז ב-27 במרץ 1961 ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

החלטת החלוקה של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 הכניסה את צפון ים המלח, ואיתו את המפעל המקורי של החברה, לתחום המדינה הערבית המוצעת. הלחימה פרצה למחרת, והשיירות שהובילו אשלג לירושלים נורו. לוי שפיגלמן, שפיקד על ההגנה בסדום כאחת-עשרה שנים, נפצע קשה באחת השיירות האלה בדצמבר 1947 ומת מאוחר יותר מפצעיו.

מחליפו, גואל לויצקי, קיבל את הפיקוד בינואר 1948. ב-18 במאי הגיעה משלחת מהפיקוד העליון והורתה לו להיכנע ללגיון הערבי. הוא פנה מעל לראשיהם לדוד בן-גוריון, ביקש רשות להישאר ולהילחם, קיבל אותה, ומ-20 במאי פיקד על כ-700 איש במחנה: עובדי סדום, ואיתם מי שפונו מהמפעל הצפוני ומקיבוץ בית הערבה בליל 19 ל-20 במאי. על כך הוא הומלץ לצל"ש.

המפעל הצפוני נבזז ונהרס בתוך ימים, אם כי הגרסאות חלוקות לגבי המועד המדויק. לפי המקורות באנגלית, הלגיון הערבי נכנס לאתר ב-22 במאי; הכרונולוגיה של המפעיל מציבה את ההרס בסוף החודש. העבודה בסדום נעצרה, קבוצה קטנה בראשות משה לנגוצקי נשארה כדי לשמור על המפעל בחיים, צינור המים מא-צאפי נותק והמים הובאו בסירות מהצפון, ומיוני הגיעה אספקה באוויר. הקשר היבשתי חודש ב-25 בנובמבר 1948, כשהפלמ"ח הגיע לסדום במבצע לוט והמצור הוסר.

הפרק הזה, בן אחד-עשר החודשים, הוא הלב הרגשי של הסיור, והוא גם מסביר למה חברת כימיקלים בנתה כאן מוזיאון בכלל. המחנה מוצג כחלק מהקמת המדינה ולא כמתחם תעשייתי נטוש, והתערוכה בנויה כך שתגיע אליו.

המבנים אמיתיים, ועבדו עליהם הרבה זמן. המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל אומרת שהייתה שותפה לשיקום מחנה הפועלים עשרות שנים לפני שמרכז המבקרים קם, ישבה בוועדת ההיגוי שהקימה אותו והשקיעה באתר מיליוני שקלים. העבודה שלה כללה את חדר האוכל הישן, בניין המנהלה שנקרא בית הבוץ ובית הביטחון, וגם את הקטרים, הקרונות והמסילה ששירתו את המפעל בשנות ה-30 וה-40. המועצה האזורית תמר טיפלה בהיתרי התכנון ובצומת הכביש.

הפרשנות בתוך המבנים האלה חדשה לגמרי. הסיור נפתח באולם שבנוי סביב דגם גדול של ים המלח, שמראה איך נוצר השבר; ממשיך לחדר האוכל המשוחזר, שבו מוצג נובומייסקי; קטע של מציאות מדומה מכניס את המבקר לתוך המחנה בשיאו, בין הפועלים שלו; קטע נוסף עוסק במלחמת העצמאות; והביקור נסגר במה שעושים היום במינרלים של ים המלח ובמה שהמפעיל עצמו מכנה הדילמה בין שימור לפיתוח.

לכן התיאור הכן הוא מחנה ששוחזר ובחלקו נבנה מחדש, עם תערוכה מודרנית שהותקנה בתוכו, שמציגה החברה שבבעלותה המפעל היורש. אין בזה ביקורת על המבנים, שהם אמיתיים וניצלו ולא הומצאו, אבל זה כן אומר שמבקר לא צריך לצפות למצוא חדרים כפי שדייריהם השאירו אותם.

מפעל האשלג הפעיל אינו חלק מהביקור ואי אפשר לסייר בו. גם הר סדום לא, אף שהמחנה יושב למרגלותיו, והפיר בעומק שמונים מטר של מערת הקולונל, שנקראה על שם השותף הבריטי של נובומייסקי, נמצא על שביל מסומן בהר שמעליו.

• מבנים מקוריים, משומרים: חדר האוכל, בניין המנהלה שנקרא בית הבוץ, ובית הביטחון
• ציוד מסילתי מקורי, משוחזר: הקטרים, הקרונות והמסילה ששירתו את המפעל בשנות ה-30 וה-40
• חדש לגמרי: אולם דגם ים המלח, קטע המציאות המדומה וכל מסכי התצוגה
• לא כלול בכרטיס: מפעלי ים המלח, שהם אתר תעשייתי פעיל
• בכלל לא באתר: מערת הקולונל, פיר בהר סדום מעל המחנה

כל ביקור הוא סיור מודרך, ולפי המפעיל אי אפשר לבקר באתר בלי מדריך. הכרטיסים נמכרים רק באתר האינטרנט של המרכז, לתאריך מסוים ולחלון זמן מסוים, וההמלצה היא להגיע רבע שעה מוקדם כדי להתארגן לפני שהקבוצה יוצאת. מי שמאחר, הצוות ינסה לשבץ אותו בסיור הראשון שיש בו מקום, וביום חול שקט זו יכולה להיות המתנה ארוכה.

צריך לקרוא את שעות הפתיחה בזהירות, כי המפעיל מפרסם שתי גרסאות. בעמוד ההזמנות כתוב ראשון עד חמישי 10:00 עד 16:00 עם סיור אחרון ב-14:00, שישי וערבי חג אותו דבר, ושבת סגור, וזה תואם להודעה בעמוד הבית. בעמוד שכותרתו 'חשוב לדעת' עדיין מופיע לוח זמנים ישן יותר: 09:00 עד 17:00 בראשון עד חמישי ובשבת עם סיור אחרון ב-15:00, ו-09:00 עד 15:00 בשישי ובערבי חג. לוח ההזמנות הוא הקובע. המפעיל מוסיף שבחודשי הקיץ השעות שונות, עם חלונות נוספים אחר הצהריים ובערב, ושהשעות שונו בגלל המצב הביטחוני.

המחירים כפי שהמפעיל מפרסם, כולל מע"מ: ₪30 למבוגר, ₪25 לילד בגילאי 5 עד 18, ₪20 לאזרח ותיק, לפנסיונר, לחייל בשירות סדיר או למבקר עם תעודת נכה, ₪19 לסטודנט או לנוער מחו"ל, ₪15 לתלמיד שמגיע עם בית ספר או תנועת נוער, ו-₪25 לאדם למבוגר בקבוצה של 30 משלמים לפחות. ילדים מתחת לגיל חמש נכנסים בחינם. ביטול יותר מ-48 שעות מראש הוא בלי חיוב; ביטול בתוך 24 שעות מחויב במחיר המלא.

הנגישות מתועדת היטב באופן לא רגיל לאתר בגודל כזה. יש כניסה ראשית אחת, והמפעיל מציין דרך נגישה רציפה מהחניון דרך בניין הקבלה אל השירותים, מבני התצוגה והקפיטריה, עם ארבעה מקומות חניה נגישים כשישה מטרים מהכניסה הנגישה. בקבלה יש מערכת עזר לשמיעה. באולמות ההצגה יש שמע באינפרה-אדום, אפשר לקבל אוזניות אישיות מהמדריך, והסרטים מתורגמים בכתוביות. משדרים לאורך המסלול מזינים את אפליקציית Step Hear, שנותנת התמצאות קולית ותיאור קצר של כל תצוגה. יש תשעה חדרי שירותים ציבוריים ותא אחד נגיש במלואו. אסור להכניס בעלי חיים.