חוף עין בוקק

החוף נמשך למרגלות שורת המלונות בעין בוקק וממשיך דרומה לכיוון חמי זוהר. לפני הבנייה מחדש החזית הייתה מחולקת לקטעים שבשליטת המלונות בלי גישה ציבורית רציפה, אף שהחופים בחוף הזה הם קרקע ציבורית; טיימס אוף ישראל דיווח שהעבודות החדשות חיברו אותם לחזית ים רציפה. ב-2017 מנה משרד התיירות 16 חופים חדשים, חינמיים ונגישים, לאורך הקטע בין עין בוקק לחמי זוהר.

סדר הדברים מהמים פנימה מכוון, ותוכנן כרצף: מים, חוף, טיילת, פארק חוף נטוע ברשת של דקלי תמר, אחר כך החניונים, ואחר כך המלונות והכביש. בטיילת המרוצפת יש ברזיות מים קרים, מתקני כושר חיצוניים, שולחנות פינג פונג ונקודות טעינה סולאריות חינמיות לטלפונים. מאחוריה, בקניון עין בוקק, יש מסעדות, קומת אוכל וחנויות שמוכרות קוסמטיקה מים המלח.

על החול המפעיל מספק יריעות צל, מיטות שיזוף, וכיסאות ושמשיות עם המותג Dead Sea Land, לשימוש חינם. מקלחות, תאי הלבשה, שירותים ציבוריים וברזיית מי שתייה נמצאים על החוף עצמו. אין שער כניסה ואין כרטיס.

החניה היא המלכוד. חניון החוף הוא חניון מוסדר עם סימון כחול-לבן שמשלמים בו דרך אפליקציית פנגו, והדף של המפעיל עצמו אומר שהוא מתמלא, ומציין את חניון הדקלים העליון ואת חניון הכנסים העליון כחניוני גלישה. משניהם יש הליכה קצרה למטה אל המים.

בריכה 5 משתרעת על כ-80 קמ"ר, והיא הראשונה והגדולה בשרשרת בריכות האידוי בקצה הדרומי של האגם. מי מלח נשאבים מהאגן הצפוני, נפרסים בשכבה דקה בדרום ונשארים לשמש, והמלחים ששוקעים מהתמיסה מצטברים על קרקעית הבריכה. לפי הנתון של ICL עצמה, כ-20 מיליון טונות מלח שוקעים בבריכה 5 בכל שנה, וזה מגביה את הקרקעית בכ-20 ס"מ בשנה ודוחף איתה את פני המים כלפי מעלה.

זו הבעיה ההפוכה מזו של החוף הצפוני. מצפון לכאן האגם יורד ביותר ממטר בשנה, והחופים נשארים רחוק מהמים או אובדים לבולענים; בעין בוקק הסכנה תמיד הייתה המים שמטפסים אל יסודות המלונות. לפי ICL, אם המפלס בבריכה 5 יעלה מעל נקודה מסוימת הוא עלול לפגוע ביסודות המלונות שעומדים ליד קו המים ובתשתיות האחרות בחוף המערבי, ובגלל זה בכלל התחיל פרויקט ההגנה על החופים והמלונות.

הצעד שמנגד הוא מחפרה. לפי הסכם שנחתם באוקטובר 2017, דירקטוריון ICL אישר תקציב של כ-$280 מיליון לקציר מלח מבריכה 5, שמכסה את חלקה של החברה בעלות, 80 אחוז על פני שתים עשרה שנים, לעומת 20 אחוז של ממשלת ישראל. כלי השיט שעושה את העבודה פועל מנובמבר 2020: אורכו 141 מטרים, רוחבו 24 מטרים, וההספק החשמלי שלו 10 מגה-וואט, ו-ICL קוראת לו המחפרה החשמלית הגדולה מסוגה בעולם. הוא מרים כ-8 מיליון טונות בשנה, ונדרשות שתיים או שלוש כאלה כדי לעמוד בקצב של 20 מיליון הטונות ששוקעים.

שום דבר מזה לא מוסתר מהמבקרים, וכדאי לדעת את זה לפני שמגיעים עם ציפיות שנוצרו מתמונות של החוף הצפוני. אין כאן תצורות מלח בצורת כרובית שבוקעות מפני המים, ואין קו חוף נסוג ללכת עליו. מה שיש במקום זה הוא גוף מי מלח מפולס, מתוחזק ומנוהל תעשייתית, עם מציל שמשגיח עליו.

כמעט שום דבר בחזית הזו לא ותיק יותר מחמש עשרה השנים האחרונות. העבודה התחילה בסוף 2012 והסתיימה בסוף 2016. מהנדסים הגביהו את מפלס החוף בשני מטרים והטמינו מחסומי חרסית תת-קרקעיים, אטומים למי מלח, לכל אורך אזור המלונות. לפי טיימס אוף ישראל, החשבון היה ₪200 מיליון, 60.5% על הממשלה ו-39.5% על מפעלי ים המלח. מכיוון שהחופים נחפרו בכל מקרה, נוספה מעל עבודות ההגנה מפני הצפה טיילת חוף רציפה.

תכנון הנוף הוא של שלמה אהרונסון אדריכלים, עבור החברה הממשלתית להגנות ים המלח בע"מ, עם צוות בראשות ברברה אהרונסון שכלל את איתי אהרונסון, אליה שושני, סבטלנה סירוטה, דניאל שורר, איילת בן דוד ומעיין תורג'מן. המשרד מתאר את התדריך כתגובה למים העולים באגן הדרומי בגלל הכרייה, ואת הפתרון שנבנה כמשטחים נגישים שמכניסים את הרוחצים למים, מבני צל גדולים על החוף, פארק חוף מתחת לרשת של דקלי תמר, והשקיה ממי השפכים המטוהרים של המלונות. החלטה אחת ניכרת בלילה: ברברה אהרונסון אמרה לטיימס אוף ישראל שהחוף עצמו הושאר בכוונה בלי תאורה, כדי שההולכים יראו את אורות ירדן מעבר למים. התוכנית זכתה בפרס ראשון מאיגוד אדריכלי הנוף בישראל ב-2018, בקטגוריית שיקום נוף ופרויקטי תשתית.

שר התיירות יריב לוין חנך את הקטע הראשון ב-3 באפריל 2017. המספרים שפורסמו על מה שנפתח לא מסכימים, וכדאי לומר את זה ולא לבחור אחד: טיימס אוף ישראל תיאר שלב ראשון של חמישה קילומטרים, עם כ-12 קילומטרים מתוכננים בסופו של דבר, ואילו ערוץ 7 דיווח שהחברה הממשלתית בנתה טיילת של ארבעה קילומטרים, והעריך את הוצאות התשתית והפיתוח שלה ב-₪500 מיליון. ייתכן ששני התיאורים מודדים דברים שונים, ואף מקור שנקרא לצורך הדף הזה לא מיישב ביניהם.

רצועת המלונות שמאחורי החוף ותיקה יותר, אבל לא בהרבה. לפי ויקיפדיה, המלון הראשון בעין בוקק נפתח ב-1960, ועד 2000 היו ארבעה עשר. טיימס אוף ישראל העריך את הרצועה בכ-4,000 חדרים ב-2017; כשרשות מקרקעי ישראל ומשרד התיירות פתחו מכרז חדש במרץ 2025, ג'רוזלם פוסט דיווח על מלאי קיים של 3,865 חדרים ב-33 מלונות, מתוכם חמישה עשר פעלו אז, עם תוכנית שמאפשרת כ-9,047 חדרים נוספים.

• נבנה מחדש: משטח החוף עצמו, שהוגבה בשני מטרים בין סוף 2012 לסוף 2016
• חדש וקבור: מחסומי חרסית לכל אורך אזור המלונות, שהוטמנו כדי למנוע ממי המלח להגיע ליסודות
• חדש ונראה לעין: טיילת החוף, מבני הצל, משטחי הרחצה הנגישים, פארק החוף עם דקלי התמר, המדשאות והחניונים
• חסר בכוונה: תאורה על החוף עצמו, כדי שהנוף מזרחה יהיה החוף הירדני ולא סנוור
• לא טבעי: גוף המים שמול כל זה, שהוא בריכת אידוי פעילה שהמפלס שלה נשמר בשאיבה ובחפירה
• עתיק באמת, ופנימה מהחוף: מעיין עין בוקק, בית המלאכה מהתקופה הרומית הקדומה על החוף, והמבצר שמעל הוואדי

אתר הנופש נקרא על שם מעיין אמיתי בנחל בוקק, הערוץ דמוי הקניון שיורד מהמצוקים מיד מאחורי הרצועה, שזורמים בו מים ויש בו צומח וחי משלו. ספיקת המעיין נמדדה ב-40 עד 50 מ"ק בשעה, ואמת מים עתיקה הובילה את מימיו לכיוון החוף.

שני אתרים עתיקים נמצאים לצידו. על החוף עצמו נמצא מה שהחופרים קראו לו האופיצינה: מבנה מהתקופה הרומית הקדומה, שמשה פישר, מרדכי גיחון ואורן טל פרסמו כ-En Boqeq II, The Officina (מיינץ, 2000), ושזוהה כבית מלאכה לייצור בושם אפרסמון ותרופות, שיצא משימוש בזמן המרד הגדול. היום הוא שורד כמה שוויקיפדיה מתארת כשרידים משוחזרים בחלקם של מפעל עתיק לבשמים ולתרופות, כלומר המבקרים מסתכלים על הצגה מודרנית של תוכנית שנחפרה ולא על קירות רומיים עומדים.

מעל הוואדי נמצא מצד בוקק, מבצר קטן ששולט על הדרך, שמרדכי גיחון מאוניברסיטת תל אביב חפר בין 1968 ל-1970 כחפירה לימודית ומחקרית שדור שלם של ארכיאולוגים ישראלים עבר דרכה. גיחון פרסם אותו ב-1993 כ-En Boqeq I, דוח על הקסטלום מהתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית, והוא עדיין מצוטט כאחד מדוחות החפירה הבולטים לתקופה הביזנטית בארץ.

אין הסכמה על מתי נבנה המבצר. הקריאה של גיחון ממקמת אותו יחד עם מפעלי הגבול של ימי הטטררכיה וקונסטנטינוס במאה ה-4; דוח חפירה של רשות העתיקות על המבצר השכן מצד תמר מפריד את מבצרי ים המלח לכאלה שנבנו בתקופה הרומית ולכאלה שנבנו בתקופה הביזנטית, ומונה ביניהם את עין בוקק וראש זוהר. ההבדל הוא מאה שנה או יותר, ושום דבר על החוף לא מכריע אותו.

הכניסה כאן היא העדינה ביותר בחוף הישראלי, וזו הסיבה העיקרית ששולחים לכאן מי שרוחץ בפעם הראשונה. המים הם בריכה ולא אגם פתוח: אין גלים, אין גלישה, הקרקעית רדודה ואחידה, והמפלס לא זז בין ביקור לביקור. משטחים נגישים יוצאים מהחוף אל מי המלח, ויש שביל צר שמוביל ישר למים בשביל מי שמתקשה עם הקרקע מתחת לרגליים.

הקרקע הזו היא מלח. לפי התיאור של ICL עצמה לבריכה 5, המלחים שוקעים מהתמיסה ומצטברים על קרקעית הבריכה, כ-20 ס"מ של גביש חדש בשנה, ועל הקרום הזה, ולא על חול או בוץ, עומדים הרוחצים. נעליים שאפשר להיכנס איתן למים הן הדבר השימושי ביותר להביא, והן לא נמכרות על החוף.

כללי הרחצה זהים בכל האגם, והם לא לקישוט: צופים על הגב, מחזיקים את הראש מחוץ למים, לא מתגלחים לפני, לא בולעים מים, שומרים אותם הרחק מהעיניים, ושוטפים במים מתוקים אחרי. עשרים דקות בכל פעם מספיקות. המקלחות במים מתוקים בחוף הזה חינמיות ויש ברזיות בטיילת, כך שקל לשטוף כמו שצריך ולא בחיפזון במלון.

המצילים הם הסיבה להשתמש בחוף הזה ולא בקטע חוף ריק. רחצו כשהמציל במשמרת ובתוך השעות המפורסמות, שמסתיימות ב-16:00 בחצי החורפי של השנה. אפשר לשאול כיסאות גלגלים מסוכת המציל.