כנסיית הבשורה

מערת הבשורה קטנה ולא סדירה: לפי מדידת הקוסטודיה היא 5.5 מטרים מצפון לדרום ו-6.14 מטרים ממערב למזרח, עם אפסיס קטן שחצוב בקיר המזרחי. מגיעים אליה מהבזיליקה התחתונה בשבע המדרגות של גרם המדרגות המזרחי, דרך קפלת המלאך, ויוצאים בגרם המדרגות השני. שני גרמי המדרגות נמצאים במקום הכניסות הצלבניות, באותו עיקרון כמו שני גרמי המדרגות שיורדים למערה בבית לחם.

המערה בכלל לא התחילה כמקום קדוש. היא הייתה חדר אחסון ועבודה מתחת לבית, מהסוג שנחצב בגיר הרך בכל המדרון הזה, והסימנים עדיין ליד הפתח: זוג ממגורות תבואה עם פתחים עגולים, מהמאה הראשונה ומעט אחריה, משמאל ומימין לכניסה, מעבר למעקה הברזל. מעל המערה ולצידה עומדים האומנות הצלבניות שנשאו את הקשתות של הכנסייה מהמאה ה-12.

שלושה עמודים מחזיקים את האומנה הצלבנית שמעל המערה. שניים עומדים משמאל, מחוץ לקיר המודרני, והגדול מהם ידוע לעולי הרגל כעמוד המלאך; השלישי בפנים, שבור ותלוי מהתקרה, ונקרא עמוד הבתולה, כי האמינו שהוא מסמן בדיוק את המקום שבו ישבה מרים. העמוד שנדחק דרך התקרה נבקע בתקופה העות'מאנית בידי אנשים שחשבו שיש בתוכו אוצר.

על המזבח חרותה הכתובת Verbum caro hic factum est, "כאן נהיה הדבר לבשר", והיא לא מודרנית: היא שרדה מהכנסייה הפרנציסקנית הקטנה של 1730. מאחוריו, במעלה מדרגות שבנויות בתוך הקיר, נמצאת המערה שהנזירים קוראים לה "המטבח של מרים". הלחות אוכלת את פני המערה, ובשנים האחרונות נקדחו פתחי אוורור כדי להאט את זה.

במרץ 1955 נהרסו הכנסייה מ-1730, ההרחבה שלה מ-1877, המנזר הישן ובתי הספר. בין אפריל ליוני באותה שנה פינו בגאטי ושותפו גאטנו פיירי, עם יותר מ-120 פועלים מקומיים שחפרו כל יום, שטח של כ-90 על 60 מטרים מצפון למערה. ויקיפדיה מתארכת את ההריסה ל-1954 והקוסטודיה למרץ 1955, הפרש של עונה שאיש לא יישב מעולם.

המתחם הביזנטי נחשף ראשון: כנסייה בכיוון מזרח-מערב עם שלושה אולמות, אפסיס חצי עגול, אטריום בחזית ומנזר לאורך הצד הדרומי, והכול משתרע כ-48 מטרים ממערב למזרח ו-27 מטרים מצפון לדרום. הפסיפסים הם הדבר המפורסם בו, ובאחד מהם כתובת יוונית שמזכירה את קונון, דיאקון מירושלים, כתורם. הקוסטודיה קושרת את השם לקונון מנצרת, קדוש מעונה מהמאה השנייה שאמר לבית דין שהוא מצאצאי משפחתו של ישו. הצלבים שברצפה מתארכים את הפסיפסים לפני 427, השנה שבה אסר תאודוסיוס השני על המנהג.

מתחת לרצפה הביזנטית, כשהפסיפסים הוסרו ב-1959 כדי לשמור עליהם, נחשף משהו עתיק יותר: גושי טיח צבועים ועליהם כתובות, כשבעים פריטים אדריכליים ממבנה דתי שנהרס, ואגן חצוב בסלע של כשני מטרים על שני מטרים ובעומק 1.6 מטרים, עם מדרגות בצד אחד. בגאטי פירש תחילה את האגן כגת יין, ואחר כך הגיע למסקנה שזו בריכת טבילה של יהודים-נוצרים. המחקר של ג'ואן טיילור על האתרים בארץ הקודש טוען את ההפך: שהאגן הזה והאגן כמעט זהה בכנסיית יוסף הקדוש היו חקלאיים, לדריכת ענבים, ושכל המסגרת היהודית-נוצרית שבנו כאן בגאטי ועמנואלה טסטה נשענת על הגדרה של תאולוגיה יהודית-נוצרית שנגזרה בעצמה מדוחות החפירה שלהם. בעמוד של הקוסטודיה מופיעה ההתנגדות של טיילור לצד הפירוש של בגאטי, דבר גלוי לב באופן נדיר כשמקדש מתאר את היסודות שלו.

השכבה הצלבנית היא המרשימה ביותר והחלקית ביותר. הקתדרלה החלה להיבנות זמן קצר אחרי שטנקרד כבש את נצרת ב-1102, עדיין הורחבה בימי הארכיבישוף לטאר בשנות ה-70 של המאה ה-12, ומעולם לא הושלמה: חמש כותרות רומנסקיות שגולפו בשבילה נמצאו ב-1909 מוסתרות במערה מתחת לרצפת חדר האורחים של המנזר, כנראה בלי שהותקנו אי פעם, וקבורות כדי שלא ינופצו. היום הן במוזיאון האתר.

• כפר מתקופת הברזל עד התקופה הרומית: מערות, ממגורות, בורות מים, בית בד, קברים מתקופת הברונזה התיכונה
• מבנה טרום-ביזנטי: גושי טיח, כתובות גרפיטי, האגן החצוב שבמחלוקת
• כנסייה ומנזר ביזנטיים: שלושה אולמות, פסיפסים עם צלבים, כתובת קונון
• קתדרלה צלבנית: נבנתה אחרי 1102, הורחבה בשנות ה-70 של המאה ה-12, נבזזה ב-1187 ונהרסה בימי בייברס
• הכנסייה הפרנציסקנית מ-1730, שהוארכה ב-1877 ונהרסה כדי לפנות את השטח

הקוסטודיה נתנה תחילה את העבודה לאנטוניו ברלוצי, שכבר בנה את כנסיית ההשתנות בהר תבור, את כנסיית הר האושר, את כנסיית הביקור בעין כרם ואת דומינוס פלוויט, והשרטוטים שלו לנצרת התפרסמו בכתב העת של הקוסטודיה עצמה ב-1954. התוכנית שלו הייתה כנסייה גדולה אחת בתכנית מרכזית תחת כיפה אחת, עם ארבעה מגדלי פעמונים מסביב והמערה באמצע, בדומה לכנסיית הקבר.

התוכנית נגנזה. לפי הקוסטודיה עצמה, הסיבה היא הארכיאולוגיה: אחרי שהכפר והכנסיות שנבנו זו על זו עלו מהאדמה, הכס הקדוש ביקש שהשרידים יישארו גלויים, וכנסייה עם כיפה שממוקדת במערה לא יכלה לעשות את זה. העבודה עברה לאדריכל ממילאנו ג'ובאני מוציו, בהצעת הקוסטוס אלפרדו פולידורי, בשנה שעמוד הקוסטודיה לא מציין. לפי La Nuova Bussola Quotidiana, ברלוצי עדיין שרטט תוכניות לנצרת ב-1958, אחרי התקף לב, ומת ב-1960, תשע שנים לפני שהבניין של מוציו נחנך.

מוציו, יליד 1893 ואחד מחוג Novecento Italiano במילאנו, ויתר על שכר הטרחה. במקום אולם עם כיפה הוא תכנן זוג כנסיות זו מעל זו, שמבוססות על החומות הצלבניות: בזיליקה תחתונה נמוכה וחשוכה מול המערה, לתפילה, וכנסייה עליונה גדולה ומוארת לקהילה ולעולי הרגל, עם פתח עגול רחב מעל המערה, כך ששני החללים נקראים כחלל אחד. שלושת האפסיסים למטה נבנו מחדש לפי התוכנית של המאה ה-12. הסגנון מתואר בדרך כלל כברוטליזם איטלקי, והמבנה עשוי בטון מזוין, יצוק בשלושה חלקים נפרדים כדי שהבניין יוכל לזוז ברעידת אדמה.

הפנס שבראש הכיפה מספר את הסיפור. הכיפה בנויה מלוחות טרומיים בזיגזג רציף, שאפשר לקרוא אותו כאות M שחוזרת בלי סוף, והם מסודרים בקרניים כמו עלי כותרת של שושן, כדי שייראו כשושן הפוך מעל המקדש שמתחת, נפתח כלפי מטה, עם שישה עשר חלונות משולשים מסביב. החזית הקעורה מאבן לבנה וורודה היא של הפסל אנג'לו ביאנקיני, עם פסל ברונזה של ישו המברך בגובה שלושה מטרים בטימפנון, והדלתות הן של רולנד פרידריכסן, ודלת הקודש המרכזית היא מתנה מבוואריה. הקבלן היה החברה הישראלית סולל בונה, והקוסטודיה מזכירה לטובה את הבנאים וחוצבי האבן מנצרת בתיאור העבודה שלה.

הדבר המיוחד ביותר בפנים אינו האדריכלות אלא תוכנית העיטור, שמוציו שילב בתכנון: בכנסייה העליונה ובסטיו שמסביב לחצר תלויות תמונות של הבתולה שתרמו קהילות קתוליות מכל העולם, כל אחת בשפה החזותית של המדינה ששלחה אותה. הקוסטודיה מונה ארבע עשרה על קירות הכנסייה העליונה: קמרון, הונגריה, ברזיל, ארצות הברית, פולין, ספרד ואיטליה בצד אחד, ואנגליה, אוסטרליה, ארגנטינה, ונצואלה, לבנון, יפן וקנדה בצד השני. עשרות נוספות מסודרות לאורך הסטיו.

התוצאה היא חלל שבו אותה אישה היא יפנית, קמרונית וונצואלית, בזו אחר זו, בתוך עשרים צעדים. אלה מתנות מתקופות שונות וברמות שונות מאוד, לא סדרה שהוזמנה מיד אחת.

שאר הכנסייה העליונה הוא אמנות דתית איטלקית וצרפתית מאמצע המאה ה-20, מהסוג שלא כולו הזדקן טוב. פסיפס האפסיס הוא של סלבטורה פיומה, ובפינה הימנית התחתונה שלו משולבים האפיפיורים מבנדיקטוס ה-15 עד פאולוס השישי. החלונות הגבוהים והמחודדים בדרום ובמערב הם של אמן הזכוכית הפריזאי מקס אנגראן; שישה עשר חלונות הכיפה מבטון וזכוכית צבעונית הם של הצייר השווייצרי יוקי אבישר; ורצפת השיש של אדריאנו אלסנדריני פורשת את הדוגמות על מרים לפי הסדר, מוועידת אפסוס ב-431. למטה, בכנסייה התחתונה, החלונות הם של לידיה רופולט והם מתנה מאוסטריה, העוגב הוא של טמבוריני מקרמונה, והצלב באפסיס המרכזי הוא של הפסל החיפאי בן שלום, העתק של הצלב שדיבר אל פרנציסקוס בסן דמיאנו.

לכיכר המרוצפת והפתוחה שמול הבזיליקה יש היסטוריה שרוב המבקרים לא יודעים עליה דבר. ב-1997 ניתן אישור להקים שם כיכר, על המקום של בית ספר עות'מאני הרוס בשם אל-חרבייה, כדי לקלוט את ההמונים שציפו להם לקראת שנת האלפיים וביקור האפיפיור. קבוצה של פעילים מוסלמים השתלטה על חלק מהמגרש וטענה שזו אדמת וקף ושעומד בה קבר שיהאב א-דין, שמתואר בדיווחים כאחיינו של צלאח א-דין. בפסחא 1999 היו עימותים ברחובות, והונחה אבן פינה למסגד.

ממשלות ישראל בראשות בנימין נתניהו ואהוד ברק אישרו לבנות שם מסגד. ב-6 במרץ 2002 ביטלה ממשלת שרון את האישור והחזירה את תוכנית הכיכר, אחרי לחץ מתמשך של הוותיקן ושל הכנסיות בארץ הקודש, ונשיא ועידת הבישופים הקתולים של ארצות הברית בירך על ההחלטה באותו יום. במרץ 2003 ביקשה ועדת התכנון המחוזית בנצרת מבית המשפט המחוזי לאפשר לה להרוס את יסודות המסגד בלי לחכות לערעור של הוקף, והמבנה פונה.

הבזיליקה היא כנסיית קהילה פעילה, לא רק אתר עלייה לרגל. לפי הקוסטודיה, סביבה חיים כ-5,000 מאמינים לטינים, בעיר של 75,704 תושבים, כ-69% מוסלמים ו-31% נוצרים, שלפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-2024 יש בה האוכלוסייה הנוצרית הגדולה מכל עיר בישראל, 18,900 איש. בקולג' טרה סנטה, שצמוד למנזר, לומדים כ-800 תלמידים נוצרים ומוסלמים.

כדאי לתזמן את הביקור לפי הקצב השבועי. בכל שבת ב-11:00 נערכת במערה מיסה בינלאומית, ואחריה תפילת האנג'לוס, ובמוצאי שבת יוצאת מהכיכר שמול המנזר תהלוכת נרות. אחרי שהכנסייה העליונה נסגרת, הבזיליקה התחתונה מוקדשת לתפילה שקטה, כל יום בין 18:00 ל-21:00. "כתר נצרת", תפילה שייחודית למקדש הזה ובנויה על חמישה אירועים מחייו של ישו בעיר, נאמרת בימי שלישי. חג הבשורה ב-25 במרץ הוא שיא השנה: הפטריארך הלטיני עומד בראש הטקס, ושושנת הזהב שנתן יוחנן פאולוס השני ב-2000 נישאת סביב המערה.