גן לאומי ציפורי

ציפורי מוזכרת לראשונה בימי אלכסנדר ינאי, ב-103 לפני הספירה. ב-55 לפני הספירה הכריז עליה גביניוס, המושל הרומי של סוריה, כבירת הגליל. הורדוס מונה למושל הגליל ב-47 לפני הספירה, ולפי רשות הטבע והגנים נאלץ לכבוש את העיר בכוח, בסופת שלגים.

כשהורדוס מת ב-4 לפני הספירה, יהודי הגליל מרדו וכבשו את ציפורי. המצביא הרומי וארוס דיכא את המרד, שרף את העיר ומכר את תושביה היהודים לעבדות. בנו של הורדוס, אנטיפס, בנה אותה מחדש וביצר אותה, ויוסף בן מתתיהו קרא לתוצאה "תפארת הגליל כולו". מכיוון שהבנייה מחדש נעשתה במרחק שעת הליכה מנצרת, מדריכים מעלים לא פעם את האפשרות שיוסף עבד בה; זו מסקנה מהגאוגרפיה, וציפורי לא מופיעה בשום מקום בברית החדשה.

ב-66 לספירה, כשפרץ המרד הגדול, אנשי ציפורי כרתו ברית עם הצבא הרומי במקום להצטרף אליו, והעיר ניצלה מההרס שפקד מרכזים אחרים בגליל. חלקה במרד בר כוכבא, בשנים 132 עד 135 לספירה, לא ברור; אחריו שונה שמה לדיוקיסריה, על שם זאוס והקיסר, וההנהגה היהודית הוחלפה בשליטים פגאנים.

העיר נבנתה מחדש לפי רשת, כנראה בתחילת המאה השנייה לספירה, עם קרדו מוקף עמודים מצפון לדרום ודקומנוס שחוצה אותו ממזרח למערב, שניהם מרוצפים באבן גיר קשה ועם פסיפס תחת הסטווים. חנויות קטנות עמדו לאורך הרחוב, חלק ממה שהתלמוד מכנה השוק התחתון של ציפורי. זאב וייס, שמנהל את החפירה של האוניברסיטה העברית מאז 1990, מעריך את האוכלוסייה בשיאה ב-15,000 עד 20,000 איש.

בתחילת המאה השלישית לספירה, כשההנהגה בעיר חזרה לידיים יהודיות, רבי יהודה הנשיא עבר לציפורי, והסנהדרין עברה איתו. הוא חי כאן שבע עשרה שנה, עד מותו, וכאן, בסביבות 200 לספירה, נערכה המשנה. התלמוד זוכר את ציפורי כעיר של שמונה עשר בתי כנסת, עם כמה בתי מדרש ששמם ידוע. הסנהדרין נשארה עד המחצית השנייה של המאה השלישית, ואז עברה לטבריה.

הארכיאולוגיה של העיר היהודית נמצאת בחלק המערבי של הגבעה: בתים לצד רחוב מרוצף, שהיו בשימוש מהמאה הראשונה לפני הספירה עד המאה השישית לספירה, ובהם מבנה מהמאה הראשונה עם קירות מסיביים ושני מקוואות. מספר המקוואות ברובע גבוה מספיק כדי שרשות הטבע והגנים תציע שמשמר הכהונה ידעיה גר שם. ב-2016 מצא הצוות של וייס גם מאות שברים של ציורי קיר, ובין הדמויות ראשי אריות, ציפורים ונמר, מתחילת המאה השנייה לספירה: הדימויים הפיגורטיביים הקדומים ביותר באתר, מאה שנה לפני הפסיפסים.

התיאטרון הוא החצי השני של העיר, ברוחב של כשבעים מטרים, ובו כ-4,500 מושבי אבן. מי בנה אותו לא הוכרע: כמה ממקורות הייחוס מייחסים אותו להורדוס אנטיפס, בגלל תוכנית הבנייה שלו, ואילו רשות הטבע והגנים מתארכת אותו לסוף המאה הראשונה או לתחילת המאה השנייה לספירה, הרבה אחרי אנטיפס, שמת ב-39 לספירה. העלון של רשות הטבע והגנים עצמה מביא את העמדה הרבנית על מבנים כאלה, ומצטט את רבי שמעון בן פזי על המזמור הראשון בתהלים: "אשרי האיש אשר לא הלך לתיאטראות".

בית דיוניסוס עומד בראש הגבעה ליד התיאטרון. הוא נבנה במאה השלישית לספירה ונהרס ברעידת האדמה של 363, ובדיוק בגלל זה רצפת חדר האוכל שלו שרדה: ההריסות אטמו אותה. החלק המעוטר מסודר כך שאורחים שהסבו משלושה צדדים יכלו לקרוא את הלוחות, שעוברים על חייו ועל פולחנו של אל היין. במסגרת, בתוך מדליון אחד, נמצא ראש של אישה, הממצא החשוב של עונת 1987 של המשלחת המשותפת של אוניברסיטת דיוק והאוניברסיטה העברית. רשות הטבע והגנים קוראת לה "המונה ליזה של ציפורי"; כל השאר "המונה ליזה של הגליל". את מי היא מייצגת, לא ידוע.

בית הנילוס נמצא ממזרח לקרדו. הרצפה הגדולה שלו מציגה את החגיגות שנערכו במצרים כשהנילוס עלה, עם מד נילוס שמסומן בחמש עשרה, שש עשרה ושבע עשרה אמות, את שער אלכסנדריה ואת מגדלור פארוס, ולצידם סצנות ציד. אהוד נצר וזאב וייס, שחשפו אותו, תיארכו את הפסיפס למאה החמישית או השישית לספירה לפי הקומפוזיציה שלו, שאותה קשרו לפסיפסים מאנטיוכיה, מאפמיאה ומביירות. רשות הטבע והגנים מונה בבניין אחת עשרה רצפות, ואחת מהן, ליד הכניסה המערבית, מזכירה בשמם את אמני הפסיפס עצמם.

בית הכנסת הוא אולם ארוך וצר, של כ-7 על 15 מטרים, בצפון האתר, שנבנה בתחילת המאה החמישית לספירה, וכיוון התפילה שלו פונה הרחק מירושלים ולא אליה. הרצפה שלו מחולקת לרצועות: עקדת יצחק, גלגל המזלות, המשכן במדבר וארון הברית במקדש, שהחופרים קוראים כטיעון אחד על הגאולה. יש בה יותר מעשרים כתובות ביוונית ובארמית. תאריכי הגילוי שפורסמו לא מסכימים: רשות הטבע והגנים אומרת 1994, והתיאורים של צוות החפירה עצמו 1993.

הרצפה הגדולה הרביעית היא כזו שמבקרים לא פעם לא יכולים לראות. בבית אורפיאוס, מסוף המאה השלישית לספירה, יש פסיפס של חדר אוכל בארבעה לוחות, עם אורפיאוס במרכז, ובסביבות 500 לספירה נבנתה מעליו כנסייה. רשות הטבע והגנים מציינת כרגע שהתצפית הזאת סגורה בגלל עבודות בטיחות.

• בית דיוניסוס: המאה השלישית לספירה, נאטם ברעידת האדמה של 363, עם מדליון המונה ליזה במסגרת
• בית הנילוס: חגיגות הצפת הנילוס, מד נילוס, מגדלור פארוס של אלכסנדריה וסצנות ציד
• בית הכנסת: תחילת המאה החמישית, ארבע רצועות, יותר מעשרים כתובות ביוונית ובארמית
• בית אורפיאוס והכנסייה המערבית: כרגע מאחורי תצפית סגורה
• הקרדו: חריצי גלגלי עגלות בריצוף ומנורת שבעה קנים שחרותה באחת האבנים

אין מעיין על הגבעה, וכל העיר הייתה תלויה במים שהובאו אליה. האספקה התחילה במעיינות בהרי נצרת, ליד משהד וריינה, בספיקה שרשות הטבע והגנים מעריכה בכ-40 מ"ק בשעה, והגיעה בשתי אמות מים, אחת חצובה בסלע ואחת בנויה. הקו מריינה הזין את מאגר המים הגדול שממזרח לעיר.

המאגר הזה הוא הסיבה שאנשים רבים מגיעים. הוא באורך 260 מטרים, ברוחב שבין שניים לארבעה מטרים ובגובה של כעשרה מטרים, עם נפח של 4,300 מ"ק, ולפי חישוב רשות הטבע והגנים אלה היו מים לשבועיים ל-18,000 איש. הוא נחצב במקום שבו הוא נמצא כי זה השטח הגבוה היחיד ליד ציפורי שעשוי קירטון, רך מספיק לחציבה. המים הגיעו דרך בריכת שיקוע בעומק חמישה מטרים, וברז בפתח היציאה ויסת את הזרימה לעיר. יש שני שלבי בנייה, במאה השנייה לספירה ובמאה הרביעית, והוא נשאר בשימוש עד המאה השביעית. מתחת לברז, מנהרה באורך 235 מטרים, שנחצבה בעזרת שישה פירים אנכיים, הובילה את המים פנימה.

קל לפספס את המערכת שקדמה לו. שני מאגרים חצובים בסלע עם תקרה על קשתות נמצאים ליד מרכז המבקרים, ונחפרו בין 2002 ל-2018 בידי צביקה צוק ועמיתיו; הנפח המשותף שלהם 235 מ"ק, והטיח שעל הקירות מתארך אותם למאה הראשונה או לתחילת המאה השנייה לספירה. לפי הקריאה של צוק, הם שירתו את העיר עד שגדלה ונחצב המאגר הגדול; הם ננטשו עד המאה השישית, ואחד מהם הפך לגת ביזנטית.

התיאטרון הוא המקרה הברור ביותר, והמפעיל אומר את זה. העמוד העברי של רשות הטבע והגנים מתאר אותו כשריד משוחזר של תיאטרון רומי; העלון באנגלית ישיר יותר, ומציין שחלק מהמושבים נשדדו בעת העתיקה, ושאלה שנשארו לא נמצאו במקומם המקורי. הקערה שחצובה במדרון הסלע עתיקה. חצי העיגול המסודר של המושבים שהמבקרים נכנסים אליו הוא סידור מודרני של אבן עתיקה.

המבצר שבפסגה הוא ערימה של תקופות ולא בניין אחד. הוא הוקם בתקופה הצלבנית על שרידים של משהו קודם, מאבני גזית שנשדדו ממבנים עתיקים יותר, וארונות קבורה רומיים שולבו בפינות שלו. הפתח עם הקשת המעוטרת והקיר שמימינו נבנו במאה ה-18 בידי דאהר אל-עמר, השליט הבדואי של הגליל. בסוף המאה ה-19 הוא שופץ כבית ספר לילדי צפורייה ושימש כך עד 1948. היום שוכנת בו התערוכה של האתר, והגג הוא נקודת התצפית.

הפסיפסים מקוריים ובמקומם, ולכן כללי הבטיחות של הגן לגביהם ספציפיים במיוחד: לא ללכת עליהם, לא לשפוך עליהם נוזלים, ולא לגעת בטיח שבמאגר המים, לכתוב עליו או לשרוט אותו. כמה רצפות נמצאות תחת גגות שנבנו כדי להגן עליהן. רובע המגורים, לעומת זאת, מוצג כמשוחזר, והסמטאות שלו שוקמו כדי שמבקרים יוכלו ללכת בהן.

מבנה צלבני אחד נמצא מחוץ למסלול: הכנסייה שמעל ביתם המסורתי של חנה ויואכים, הוריה של מרים, ליד מנזר אחיות אנה הקדושה. יש בה שרידים צלבניים לצד עמודי גרניט, כותרות, כתובות מבית הכנסת, גלוסקמה ודלת אבן של קבר. רשות הטבע והגנים שולחת את המבקרים לנקודת תצפית בתוך הגן כדי לראות אותה, ומתחתיה הקבר שמיוחס לרבי יודן נשיאה.

השם העתיק שרד על הגבעה בערבית. הצלבנים הכירו את המקום כלה ספורי, והכפר הערבי כאן היה צפורייה. כשלרוי ווטרמן מאוניברסיטת מישיגן פתח ב-1931 את החפירה הראשונה באתר, הוא חפר בשטח שליד המבצר, שהיה אז חצר המשחקים של בית הספר של הכפר.

הכפר הגיע לסופו בקיץ 1948. לפי התיאור של רשות הטבע והגנים עצמה, במבצע דקל, בליל 15 ביולי 1948, נכבשה צפורייה ותושביה נטשו את המקום, והיא מוסיפה שבשנים 1936 עד 1939 ושוב ב-1948 שהו בכפר לוחמים ערבים שפעלו נגד האוכלוסייה היהודית המקומית. Middle East Eye, בראיונות עם עקורים מהכפר, מתאר מטוסים שהפציצו את הבתים באותו יולי בזמן שמשפחות שברו את צום הרמדאן, גירושים עם שחר, כפר של יותר מ-5,000 תושבים, ויער אורנים שניטע אחר כך על הבתים שנהרסו. התיאורים חלוקים לגבי הכפייה והסדר; הם מסכימים על התאריך ועל התוצאה.

מושב ציפורי נוסד ב-1949 ליד האתר והחזיר את השם העברי העתיק. הגן הלאומי משתרע על 16 קמ"ר ונפתח לציבור ב-1992. החפירות לא באמת נפסקו אף פעם: ווטרמן ב-1931, צביקה צוק במערכת המים מ-1975, ג'יימס סטריינג' מטעם אוניברסיטת דרום פלורידה מ-1983 עד 2003, אוניברסיטת דיוק עם האוניברסיטה העברית מ-1985, והאוניברסיטה העברית בניהול אהוד נצר וזאב וייס מ-1990.