ראש הנקרה

המצוק הוא הקצה המערבי של רכס הסולם: קמר שהציר שלו עולה מדרום-מערב אל תוך לבנון ומגיע לגובה של כ-300 מטרים. במקום שבו הוא פוגש את הים, הוא מציג חזית של כ-70 מטרים, בנויה מפרט ראש הנקרה של תצורת דיר חנא, שכבות של צור ושל גיר, עם מעט טרוורטין. הגיר רך. הים השקיע זמן רב מאוד בכרסום שלו שכבה אחר שכבה, והמערות הן החללים שנשארו.

מתחת לשכבה הזאת יש שכבת אבן גיר קשה יותר, שרובה היום מתחת למים, והים חצב גם בה: הנקרה הצפונית היא היחידה שנוצרה כולה בסלע קשה. יש עוד מערות מתחת לקו המים, וזה הפרט ששווה לקחת איתכם. מערות שנחצבו בכמה גבהים אומרות שהים לא תמיד עמד במקום שבו הוא עומד היום, וכל מערכת נחצבה בגובה הים של התקופה שלה.

יש עדויות תואמות גם ביבשה. בין המערות העמוקות יותר נמצאו שרידים שהורבדו בסביבה יבשתית, ובשטח מכאן דרומה עד אכזיב יש סימנים לחקלאות עתיקה, ובהם גתות, על קרקע שאין עליה היום אדמה. המסקנה היא שקו החוף עבר פעם מאות מטרים מערבה, מעבר לאיים שמול החוף.

האיים האלה, תכלת, שחף, נחליאלי ואכזיב, הם הראשים ששרדו של רכס כורכר עתיק, כ-20 דונם של סלע בסך הכול. ארבעתם שמורות טבע ואסור לרדת אליהם, אבל הם הדבר להסתכל עליו מראש המצוק בזמן ההמתנה לקרונית.

לפני 1968 לא הייתה כניסה מהיבשה. הגאוגרף יוסף ברסלבי תיאר איך שחה מהים הפתוח עם קבוצת מטיילים כדי לברר מה מפיק את הרעם שנשמע סביב הכף; התשובה שלו הייתה שהגלים מתגלגלים אל המערות ומחזירים הדים כפולים ומשולשים. הרעש הזה הוא עדיין הרושם החזק ביותר של המקום, ובגללו אחת המערות נושאת את השם הערבי מע'ארת א-נוח, מערת האנחות.

הפיתוח כמקום שמשפחה יכולה לבקר בו התחיל ב-1962, בידי המועצה האזורית סולם צור: מסעדה בראש המצוק, הרחבת הנקרות ושבילים שנחצבו דרכן. ב-1963 הוכרז על רכבל, שאמור היה להגיע מחברה שווייצרית. המנהרה של 400 המטרים באה ב-1968, וחיברה את המערות זו לזו ולתוואי מסילת הרכבת הישנה.

כדאי להבין מה זה משאיר. המערות טבעיות, והים יצר אותן. המסלול בתוכן לא: זה שביל מורחב, מרוצף ומואר, וחלק מהמעבר בין נקרה אחת לשנייה נחצב בשנות ה-60.

התחנה העליונה עומדת ליד החניון על כביש 4, כמה מטרים לפני הגבול, על שפת הגיר כ-70 מטרים מעל המים. התחנה התחתונה פונה לים, מאחורי קיר לבן דמוי סלע שהוצב שם כדי לבלום את הרסס. הקו ביניהן באורך 102 מטרים ותלוי בשיפוע של 60 מעלות, עם מערכת ההנעה והבקרה למעלה וגלגלת ההטיה ומשקולות המתיחה למטה.

המתקן אוסטרי, של דופלמאייר, בשיתוף הטכניון בחיפה; הקרוניות, של חמישה עשר נוסעים כל אחת, הגיעו מ-Swoboda, חברה שדופלמאייר קנתה מאוחר יותר. זה רכבל על כבל יחיד, וכל קרונית מחוברת אליו בארבעה תפסים, בעוד שברוב הרכבלים כבל אחד נושא את הקרוניות וכבל שני מושך אותן.

התאריכים לא מסכימים, ואף מקור לא מיישב ביניהם. הערכים על האתר באנציקלופדיות בעברית ובאנגלית אומרים שניהם שהרכבל הושלם ב-1968, זמן קצר אחרי המנהרה, ופריט ביומן קולנוע מאותה שנה נקרא על שם רכבל חדש על המצוקים האלה. הערך העברי על הרכבל עצמו נותן את 1987 לקו של דופלמאייר שפועל היום. הקריאה הסבירה ביותר היא שהשני החליף את הראשון, אבל אף מקור לא אומר את זה.

הטענה שהאתר הכי מוכר בזכותה היא שזה הרכבל התלול בעולם. בוויקיפדיה המשפט הזה מופיע עם בקשה למקור מאז 2017, ולא נמצאה לצורך העמוד הזה הצהרה של היצרן שמאשרת אותו. השיפוע של 60 מעלות לא שנוי במחלוקת; התואר שמוצמד אליו מעולם לא גובה במקור. מזג האוויר מתועד: תנאים סוערים במיוחד משביתים את הקו, בגלל מהירות הרוח וכדי להרחיק את הקרוניות מהרסס, ולפי החברה המפעילה עצמה זה קורה יומיים או שלושה בשנה.

• קו של 102 מטרים, שיפוע של 60 מעלות, התחנה העליונה כ-70 מטרים מעל הים
• דופלמאייר עם הטכניון; קרוניות של Swoboda לחמישה עשר נוסעים
• כבל נושא יחיד, ארבעה תפסים לכל קרונית, בלי כבל משיכה נפרד
• סגור בגלל סערות יומיים או שלושה בשנה, לפי החברה עצמה

ב-1941, אחרי שכוחות בעלות הברית לקחו את לבנון משלטון וישי, החליטה בריטניה לחבר את מסילת החוף של ארץ ישראל לרשת הלבנונית, ודרכה לחלב ולטורקיה, כדי להעביר חיילים וציוד ברכבת. המכשול היה הרכס הזה. מתחתיו נחצבו שתי מנהרות, וגשר שנמתח מעל אחת המערות הגדולות חיבר ביניהן. את החציבה עשתה הפלוגה ה-40 של חיל ההנדסה הדרום-אפריקני, עם יחידות מניו זילנד ומאוסטרליה בעבודה הרחבה יותר, וכתובת מעל הפתח הדרומי מציינת את ההשלמה.

התיעוד העברי מדויק: המנהרה נחנכה ב-14 באוגוסט 1942, התוואי מחיפה לביירות הושלם ב-24 באוגוסט, והקו הגיע לתחנת טריפולי ב-18 בדצמבר. מסילת חיפה-ביירות-טריפולי הייתה החיבור המסילתי הראשון בין רשתות הרכבת של אירופה ושל צפון אפריקה. היא מעולם לא הפעילה שירות אזרחי: הבריטים החזיקו אותה בשליטה צבאית, והחלטה מ-1947 לפתוח אותה לציבור לא בוצעה מעולם.

היא החזיקה חמש שנים וחצי. הגשר ניצל בליל הגשרים ב-1946, ואז פוצץ במלחמת 1948 כדי למנוע תנועה של נשק וחיילים לבנוניים דרומה. כאן המקורות נפרדים. התיאורים בעברית, שמצטטים את עמוד ההיסטוריה של האתר עצמו, מתארכים את הפיצוץ ל-14 במרץ 1948 ומייחסים אותו לגדוד 21 של חטיבת כרמלי. התיאור באנגלית מציב את אותו גדוד 21 תחת הפלמ"ח ומתארך את ההריסה לסוף פברואר. מספר הגדוד הוא מה ששניהם מסכימים עליו.

התיקון הוערך כיקר מדי. הגבול עובר במנהרה הצפונית, ולכן היא נאטמה ונשארה אטומה. הדרומית היא היום חלק מהביקור: זה המעבר שמוביל למסלול הנקרות. מיצג אור-קולי מוצג בקצה הדרומי של שכנתה הצפונית, הכי קרוב ללבנון שכרטיס יכול להביא אתכם.

ב-23 במרץ 1949 חתמו המשלחות של לבנון ושל ישראל על הסכם שביתת הנשק הכללי, שסגר את החזית הלבנונית של מלחמת 1948. הטקסט מסתיים במילים "נעשה בראס א-נאקורה ביום העשרים ושלושה במרץ אלף תשע מאות ארבעים ותשע, בנוכחות הסגן האישי של ממלא מקום המתווך של האו"ם לפלשתינה ושל ראש המטה של ארגון האו"ם לפיקוח על שביתת הנשק". ראס א-נאקורה הוא הכף הזה. הכוחות הלבנוניים נסוגו לפי ההסכם, ושבויים ישראלים שוחררו כאן מעבר לקו באותו יום.

קיבוץ ראש הנקרה עלה על הרכס חודשיים קודם, ב-6 בינואר 1949, בידי לוחמים משוחררים של חטיבת יפתח של הפלמ"ח, ועבר למקומו הקבע ב-1 באוקטובר 1950. הקיבוץ מפעיל את האטרקציה: הרכבל, הסרט, החנות, הקיוסק והמנהרות הם העסק שלו, לצד רפת, בננות, אבוקדו והדרים.

המעבר הוא המעבר הפעיל היחיד בין ישראל ללבנון. מפעילים אותו צה"ל ויוניפי"ל, ומבקרים רגילים לא יכולים לעבור בו. הוא משמש למערכה האחרונה של משאים ומתנים: ב-16 ביולי 2008 הוחזר דרך השער הזה סמיר קונטאר ללבנון, ודרכו הוחזרו גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר. בצד הישראלי תלוי שיר על ההמתנה לשלום, התנצלות של הנהלת הרכבת קהיר-יפו-חיפה-ביירות, שמונה את כל מה שהתקלקל ומסתיימת בפרט שהשלום מתעכב.

השטח המוגן כאן הורכב חלק אחר חלק במשך כמעט ארבעים שנה, ולכן אף אחד לא יכול לתת לו מספר אחד. האיים הוכרזו כשמורה של 311 דונם ב-1965. השמורה העיקרית באה ב-1969, עם 500 דונם, ועוד 765 נוספו ב-1996. החוף הוכרז ב-2003, עם 230 דונם, וגן לאומי משתרע על עוד 220. אף מקור שנבדק כאן לא מפרט אם השטחים האלה חופפים.

הים לקח הרבה יותר זמן. בהתחלה תוכננו שתי שמורות ימיות, אחת מול ראש הנקרה ואחת מול אכזיב, ואחר כך אוחדו לאחת, וההצעה המאוחדת קוצצה מגבול המים הטריטוריאליים של ישראל, כ-22 קילומטרים מהחוף, ל-15, ואיבדה כשליש מהשטח. מה שהוכרז ב-6 בנובמבר 2019 משתרע על כ-100,062 דונם: כ-7 קילומטרים של חוף מפורץ מגבול לבנון עד הקצה הצפוני של נהריה. זו השמורה הימית הגדולה והצפונית ביותר בארץ, והיא נפתחה למבקרים ב-6 ביוני 2023.

חיות הבר כאן מקומיות ולא קישוט. החוף מראש הנקרה עד אכזיב הוא המקום היחיד בעולם שבו גדל עדעד הגליל: במשך שנים התייחסו אליו כאל המין היווני, עד שהופרד ממנו. עטלפי פירות לנים בתקרות הנקרות, יוני סלע וסיסים מקננים בסדקי המצוק, וצב הים החום מטיל ביצים מול החוף הזה, והצבים הבוקעים חוצים את החול בכמה לילות של ירח מלא בכל שנה. כלב הים הנזיר נראה במערות עד שנות ה-50.

בשמורה גם מתועדים בצלילות יותר דגי סחוס מבכל מקום אחר במים של ישראל, קרוב לשתי חמישיות מכל התצפיות האלה, ושני מיני כרישים נרשמו בתוכה. זו אמירה על הים ולא על הנקרות, שהן מוארות, מרוצפות ומלאות אנשים: החלק הפראי של ראש הנקרה מתחיל איפה שהשביל נגמר.