שמורת טבע תל דן

הירדן מתחבר קצת דרומה מכאן משלושה מקורות: החצבאני, הבניאס והדן. העמוד של רשות הטבע והגנים עצמה קורא לדן הגדול והחשוב שבהם, והמעיין הקרסטי השופע ביותר במזרח התיכון, שניזון ממי שלגי החרמון שמחלחלים דרך אבן הגיר ולא מנגר עילי. בגלל זה הספיקה כמעט קבועה. הרשות מציינת ששלושת הנחלים האחרים עולים ויורדים לפי העונה, והדן בפועל לא.

הנתונים שמתפרסמים לא ממש מסכימים, וכדאי לציין את ההבדל ולא לטשטש אותו. רשות הטבע והגנים מעריכה את ספיקת המעיינות בשמורה ב-250 מיליון מ"ק בשנה, ו-Madain Project חוזר על המספר הזה למעיין הדן. התיאור של הנהר עצמו בוויקיפדיה נותן עד 238 מיליון מ"ק בשנה, לאורך מסלול של כ-20 קילומטרים בלבד. למבקר זה לא משנה מי צודק, אבל אף אחד מהמספרים לא צריך להיות מצוטט כאן כאילו הוא סגור.

מה שהקביעות הזאת יוצרת הוא החלק שאנשים זוכרים. בגן העדן המים מתפשטים לערוצים איטיים וקלועים תחת חופה סגורה, והרשות מתארת את זה כיער הלח היחיד בישראל שעשוי מעצים צפוניים: מילה סורית (Fraxinus angustifolia) וער אציל (Laurus nobilis), עם סלמנדרות וחסרי חוליות נדירים בפלגים שמתחת. עץ פו הדב, מילה זקנה וחלולה על השביל, הוא פרט מאותו מין צפוני בגבול התפוצה הדרומי שלו. עצים ותיקים יותר על מורדות התל, אלון מצוי ואלה אטלנטית, נשרפו בשריפה שנגרמה, לפי הרשות עצמה, מרשלנות של מטיילים.

מכל זה נובע כלל אחד, שקל לטעות בו ביום חם. מותר להיכנס למים רק בבריכת הטבילה ולא בשום מקום אחר בשמורה, כי רגליים בערוצים מעלות משקעים מהקרקעית והורסות את בית הגידול שבגללו בכלל שווה להגן על המקום.

• מעיין קרסטי שניזון ממי שלגי החרמון
• כ-250 מיליון מ"ק בשנה, לפי ההערכה של רשות הטבע והגנים
• קרים, ובטמפרטורה כמעט קבועה לאורך השנה
• מילה סורית וער אציל, היער הלח היחיד מסוגו בישראל
• הכניסה למים מותרת רק בבריכת הטבילה המיועדת

התל הוא אחד התלים העתיקים הגדולים בארץ, כ-200 דונם לפי המקור העברי, והוא שכב על דרך המסחר שעלתה מהגליל לדמשק. לפני בני ישראל הוא נקרא ליש, ובכתיב לשם ביהושע יט, מז, ולישה בכמה תרגומים של ישעיהו י, ל. הסיכום של רשות הטבע והגנים הוא ששבט דן נדד לכאן משפלת יהודה, כבש את העיר וקרא לה על שם אבי השבט.

המיקום הזה בראש המפה הוא מה שהכניס את דן לשפה. הצירוף "מדן ועד באר שבע" הוא הקיצור המקראי לכל הארץ, ודן הוא הקצה הצפוני שלו. אחרי פילוג הממלכה, ירבעם בן נבט הפך את דן לאחד משני מרכזי הפולחן של ממלכת ישראל, עם עגל זהב בכל אחד מהם, והשני היה בית אל. מתחם הפולחן והבמה המרוצפת שלו נמצאים היום על השביל, ורשות הטבע והגנים מקפידה לומר רק שהמבנה מזכיר את התיאורים המקראיים.

הארכיאולוגיה של העיר מתקופת הברזל כוללת חומת עיר עם תמוכות ושער מורכב מהמאה התשיעית לפני הספירה, שהורחבו במאה השמינית בימי ירבעם השני, ואחר כך הרס במסע של תגלת פלאסר השלישי מאשור ב-733 או ב-732 לפני הספירה. היישוב לא נגמר שם. האשורים העבירו אוכלוסיות ממקום למקום, והאתר המשיך, והפעילות הפולחנית סביב הבמה נמשכה בתקופות הפרסית, ההלניסטית והרומית.

התל גם הוכיח את שמו, וזה נדיר. כתובת הקדשה דו-לשונית ביוונית ובארמית, מסוף המאה השלישית או תחילת המאה השנייה לפני הספירה, אומרת "לאל אשר בדן, נדר זואילוס". רוב הזיהויים של עיר מקראית עם תל עפר הם טיעונים; הזיהוי הזה הוא חתימה.

• ליש הכנענית, שנקראת לשם ביהושע יט, מז
• נקראה מחדש דן, על שם השבט שכבש אותה, לפי רשות הטבע והגנים
• המקדש הצפוני של עגל הזהב של ירבעם, המקביל לבית אל
• ההרס האשורי ב-733 או ב-732 לפני הספירה, בימי תגלת פלאסר השלישי
• הקדשה ביוונית ובארמית שמזכירה את דן, מסוף המאה השלישית עד תחילת המאה השנייה לפני הספירה

השער נחשף ב-1979, והוא הסיבה שאנשים רבים מגיעים. הוא נבנה מלבני בוץ על גבי גושי בזלת מגליתיים, אורתוסטטים, בסביבות 1750 לפני הספירה, בתקופת הברונזה התיכונה, ויש בו שלוש קשתות אמיתיות. לפי ויקיפדיה האנגלית, נכון ל-2009 אלה היו קשתות הלבנים המונומנטליות, השלמות והעומדות בפני עצמן, העתיקות ביותר שידועות בעולם; רשות הטבע והגנים מתארת את הקשתות כנחשבות לקדומות מסוגן. לפי הרשות, השער השתמר לגובה מלא של שבעה מטרים.

לבני בוץ לא שורדות בחוץ. הן מתמוטטות בגשם, נעלמות ברוח, ותוך כמה דורות של הזנחה לא נשאר מהן כלום, ולכן השרידים העומדים כמעט בכל אתר מתקופת הברונזה באזור הם מאבן. התיאור העברי של התל מסביר את היוצא מן הכלל: השער נחסם, מסיבות שלא התבררו, כוסה באדמה, ובפועל הפך לגרעין של הסוללה שהוקמה עליו. הוא יצא משימוש מוקדם מאוד, ואותו מעשה שהוציא אותו משימוש גם הגן עליו.

השם העממי, שער אברהם, בא מהסיפור המקראי בבראשית יד, יד, שלפיו אברהם הגיע עד דן כדי להציל את לוט, בן אחיו. זו מסורת שהוצמדה למבנה, לא ממצא של החפירה, ושום דבר שנמצא בשער לא מתארך או מזהה מישהו שעבר בו.

מה שהמבקרים רואים הוא לבנים מקוריות שעבדו עליהן. השער שוקם בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000, ורשות הטבע והגנים מציינת שמאז נקטה צעדים כדי להגן עליו מנזקי מזג האוויר. זה התיאור הכן: מבנה מקורי מתקופת הברונזה התיכונה, משומר ומוגן, ולא שחזור, אבל גם לא מבנה שנשאר בדיוק כפי שהחופרים מצאו אותו.

ביולי 1993 הבחינה גילה כוך, חברת צוות החפירה של אברהם בירן, בשבר בזלת עם כתובת ששולב בקיר ליד השער החיצוני. שני שברים נוספים נמצאו ביוני 1994. יחד הם חלק מכתובת ניצחון בארמית, שמתוארכת בדרך כלל למאה התשיעית לפני הספירה ומיוחסת לרוב לחזאל מלך ארם דמשק, ומתעדת את התבוסה של מלך ישראל ומלך מבית דוד.

המילה שבמחלוקת היא ביתדוד. רוב החוקרים קוראים אותה "בית דוד", וכך הכתובת היא האזכור הקדום ביותר של דוד מחוץ למקרא, והסיבה שהממצא מפורסם הרבה מעבר לעולם הארכיאולוגיה. התיאור של Biblical Archaeology Society מציג אותה כראיה לכך שדוד היה דמות היסטורית שאפילו אויבי ישראל הכירו בה. ההתנגדות ספציפית ולא מעורפלת: בכתובת יש במקומות אחרים סימני הפרדה בין מילים, ובין בית לדוד אין, כפי שקורא היה מצפה אם היו אלה שתי מילים, והחולקים הציעו במקום זאת שם מקום או קריאות אחרות. עמדת הרוב מחזיקה כבר שלושה עשורים, והתנגדות המיעוט לא נעלמה.

בירן ניהל את החפירות בתל דן מ-1966 עד 1999, מטעם בית הספר לארכיאולוגיה מקראית ע"ש נלסון גליק בהיברו יוניון קולג' בירושלים, שבראשו עמד מ-1974. הוא מת ב-2008, בגיל 98, אחרי יותר משלושים עונות על התל הזה.

הכתובת עצמה לא נמצאת כאן. היא מוצגת במוזיאון ישראל בירושלים. מי שמגיע לתל דן ומצפה לראות אותה יעמוד במקום זאת ליד השער החיצוני שבו היא נמצאה, וכדאי לדעת את זה לפני הנסיעה צפונה.

שני השערים, חומות הביצור ומתחם הפולחן הם שרידים חפורים, משומרים במקומם. בשער הישראלי רשות הטבע והגנים מצביעה על שרידי אפריון, שעליו ישב כנראה שליט העיר, עם ספסלים לזקנים לצידו; התיאור הארכיאולוגי שפורסם זהיר יותר, וקורא לזה במה מרובעת מוגבהת שעולים אליה בשתי מדרגות, עם בסיסי אבן מעוטרים בפינות שאולי החזיקו עמודים של חופה. שני התיאורים הם של אותן אבנים. ההבדל הוא כמה פרשנות בונים עליהן.

טחנת הקמח שעל הנחל היא האחרונה מכמה טחנות שנמצאו בתל, והיא פעלה עד שנות ה-60. היא שומרה והקירות שלה יוצבו כי היו בסכנת קריסה, והיא לא מסתובבת. גם אמת המים שהזינה אותה שומרה, ולפי הרשות היא מוליכה היום מים לחלק של השמורה שמים לא זרמו בו שנים רבות. לכן המים בתעלה הזאת הם החלטת שיקום, לא שריד.

כמה דברים על השביל חדשים בכוונה. בריכת הטבילה הורחבה וקיבלה דק עץ וספסלים, ונקודת תצפית נגישה חדשה צופה ממרפסת עץ על הדן הזורם. אלה תוספות טובות, והן לא עתיקות.

השכבה האחרונה היא מהמאה ה-20. אחרי 1948 הוקם על התל מוצב צבאי כדי לחפות על קיבוץ דן ועל המעיינות, והוא נשאר פעיל עד 1967; תעלות קשר ובונקרים עדיין נראים על התל. שם עומד גם טרקטור סורי, ששימש בעבודות להטיית מקורות הירדן בשנות ה-60. הוא הובא לתל ולא נמצא עליו. ההקשר הוא תוכנית ההטיה של הליגה הערבית: סוריה התחילה לחפור ב-1965 תעלה מהבניאס לירמוך, בכסף מצרי וסעודי, ישראל תקפה שוב ושוב את ציוד העפר, והעבודה נעצרה לפני מלחמת יוני 1967.

• מקוריים ומשומרים: השער הכנעני, השער הישראלי, החומות, מתחם הפולחן
• משומרת אבל לא פועלת: טחנת הקמח, שפעלה עד שנות ה-60
• החלטת שיקום: המים שהוחזרו לאמת המים של הטחנה
• חדשים: בריכת הטבילה המורחבת, דק העץ שלה, מרפסת התצפית הנגישה
• הובא לכאן: הטרקטור הסורי מעבודות הטיית הירדן בשנות ה-60