העיר העתיקה של צפת

העיר העתיקה תופסת את המורדות התלולים המערביים והדרומיים שמתחת לגבעת המצודה, והשיפוע קובע הכול. הבתים נבנו בערימה במורד המדרון, כל כך צפופים שבתיאור של רעידת האדמה של 1837 הגגות של הבתים שלמטה שימשו רחובות לאלה שמעליהם. זו תמונה שימושית למה שהמבקרים הולכים עליו: הסמטאות לא פרושות על קרקע שטוחה עם בניינים משני הצדדים, הן טרסות שמשתחלות בין קווי הגגות, והירידה מרובע בתי הכנסת לגלריות שלמטה היא עניין של כמה עשרות מדרגות ולא של כמה רחובות.

ההתמצאות פשוטה יותר ממה שנראה במפה. מעלות עולי הגרדום עוברות לאורך עמוד השדרה. ממזרח להן ומעליהן נמצא רובע בתי הכנסת, רשת צפופה של סמטאות שנקראות על שם האנשים שלימדו בהן, ובהן סמטת בית יוסף, שנקראת על שם החיבור ההלכתי של רבי יוסף קארו. ממערב להן ומתחתיהן נמצא רובע האמנים, במקום שבו הייתה בתקופה הממלוכית שכונת חארת אל-וטא, הרובע התחתון. גבעת המצודה מתנשאת מעל שניהם, היום גן ציבורי, ומתחתיה שרידי המבצר הצלבני והממלוכי.

כמעט לשום מקום כאן אי אפשר להגיע ברכב. הסמטאות מדורגות, צרות וברובן סגורות לרכב, והדרך המעשית היא לחנות בשוליים ולהיכנס ברגל. בגובה של כ-900 מטרים מזג האוויר הוא גורם אמיתי ולא הערת שוליים: בחורף צפת קרה וגשומה, ולפעמים יורד בה שלג, ובקיץ היא קרירה בנעימות לעומת ים כנרת, שעה נסיעה מתחתיה.

החשיבות של צפת דחוסה לתוך כשבעים שנה. היישוב היהודי התחדש בתקופה הממלוכית, ולפי Jewish Virtual Library נרשמו בה כ-300 משפחות עד 1481, וגירוש ספרד ב-1492 שלח מזרחה חכמים שמצאו בעיר הררית נידחת בגליל מקום עם בתים זולים, סחר בטקסטיל ובלי הייררכיה רבנית מבוססת להתווכח איתה. עד 1548 מנו פנקסי המס העות'מאניים כ-1,900 משפחות משלמות מס בעיר, 716 מהן יהודיות.

רבי יוסף קארו הגיע מבולגריה ב-1536 ולימד כ-200 תלמידים. השולחן ערוך שלו הפך לספר ההלכה המקובל, ונשאר כזה עד היום. רבי משה קורדובירו בנה את התיאור הפילוסופי השיטתי הראשון של הקבלה. רבי שלמה אלקבץ כתב את "לכה דודי", הפיוט לקבלת השבת שעדיין שרים כל שבוע בבתי כנסת שמעולם לא שמעו על צפת. רבי יצחק לוריא, שנודע בראשי התיבות האר"י, הגיע ב-1570 ומת ב-1572, ובשנתיים האלה יצר את הקוסמולוגיה שעיצבה מחדש את המיסטיקה היהודית, ורובה הועברה בידי תלמידיו ולא נכתבה בידו.

העיר גם רכשה את האמצעים לייצא את מחשבתה. בריטניקה וויקיפדיה מתארכות שתיהן את בית הדפוס העברי כאן ל-1577, שהקים אליעזר בן יצחק אשכנזי מפראג עם בנו יצחק, ומתארות אותו כבית הדפוס הראשון באסיה שהשתמש באותיות נעות. Jewish Virtual Library נותן את 1563 ומייחס אותו לאחים אשכנזי. שני התיאורים לא יושבו, והעמוד הזה לא מעמיד פנים שכן; מה שלא שנוי במחלוקת הוא שבית הדפוס פעל כאן במאה ה-16, ושלא פעל שום דבר דומה מזרחה יותר.

ויקיפדיה העברית מונה עשרים ואחד בתי כנסת בעיר בשיא התקופה ההיא. אלה שאפשר להיכנס אליהם היום הם השורדים של מפה דתית צפופה בהרבה, והשמות שלהם הם שמות המורים: אבוהב, האר"י האשכנזי, האר"י הספרדי, קארו, אלשיך.

• רבי יוסף קארו, הגיע ב-1536, מחבר השולחן ערוך
• רבי משה קורדובירו, הפילוסוף השיטתי הראשון של הקבלה
• רבי שלמה אלקבץ, שכתב את "לכה דודי"
• רבי יצחק לוריא, האר"י, בצפת מ-1570 ועד מותו ב-1572
• בית הדפוס העברי, שבריטניקה מתארכת ל-1577 ו-Jewish Virtual Library ל-1563

שתי רעידות אדמה קובעות מה המבקרים רואים. רעידות האדמה במזרח הקרוב ב-1759 השאירו את העיר בחורבות והרגו 200 מתושביה. ואז, ב-1 בינואר 1837, בסביבות ארבע אחר הצהריים, זעזוע ואחריו, חמש דקות מאוחר יותר, זעזוע שני, החריבו את צפת לגמרי. ההערכות לעוצמה נעות בין 6.25 ל-6.5 בסולם אחד ובין 7.0 ל-7.1 בסולם אחר, ומספר ההרוגים באזור מוערך ב-6,000 עד 7,000. ניצולים עוד חולצו מההריסות שישה ושבעה ימים אחר כך; בית חולים זמני הוקם רק ב-19 בינואר.

מספר ההרוגים בצפת עצמה באמת לא ודאי. לפי ויקיפדיה האנגלית, רעידת האדמה הרגה כמחצית מהקהילה היהודית של העיר, שמנתה 4,000 נפש, והחריבה את כל ארבעה עשר בתי הכנסת שלה. Jewish Virtual Library מדווח על כ-5,000 הרוגים, 4,000 מהם יהודים. ויקיפדיה העברית נותנת כ-2,000. מי שאומר למבקר מספר אחד בביטחון בוחר תיאור אחד על פני שניים אחרים.

בית הכנסת אבוהב הוא היוצא מן הכלל שמוכיח מה קרה. לפי המסורת, את הבניין תכנן המקובל הקסטיליאני רבי יצחק אבוהב, ותלמידיו הקימו אותו בסביבות שנות ה-90 של המאה ה-15. ב-1837 נשאר עומד רק הקיר הדרומי שלו, זה שנושא את שלושת ארונות הקודש, והוא עדיין שם; כל מה שמסביב בנוי מחדש. התושבים ייחסו את שרידות הקיר לקדושת ספר התורה שבתוכו, שלפי המסורת נכתב בידי אבוהב עצמו, ומוציאים אותו רק בראש השנה, ביום כיפור ובשבועות.

הדפוס חוזר במקומות אחרים. בית הכנסת האר"י האשכנזי, שהושלם בסוף המאה ה-16, כמה שנים אחרי מות לוריא, נהרס ב-1837 ונבנה מחדש כעשרים שנה אחר כך. הבניין של רבי יוסף קארו, ששימש בימי חייו בית מדרש ולא בית כנסת, נהרס ברעידת האדמה של 1759, נבנה מחדש בצניעות רבה יותר בגובה הקרקע, נהרס שוב ב-1837, ושיקומו נמשך עשר שנים בכסף של יצחק גואטה מאיטליה; לוח שיש מעל הכניסה מציין את הבנייה מחדש. תוכנית הרחובות עתיקה. רוב האבן לא.

רובע האמנים צעיר מהמדינה, והייסוד שלו לא ניתן להפרדה מהמלחמה. צפת נפלה בידי הכוחות היהודיים בשבוע השני של מאי 1948, במבצע יפתח, והאוכלוסייה הערבית שלה, בין 12,000 ל-15,000 איש לפי ויקיפדיה, עזבה. בריטניקה מתארכת את הכיבוש ל-12 במאי וויקיפדיה ל-11 במאי או מוקדם יותר, פער של יום אחד שמעולם לא יושב לגמרי. מה שבא אחר כך מתועד: שבעה אמנים עברו להריסות המשוקמות של חארת אל-וטא ועשו מהן רובע.

המייסדים היו שמשון הולצמן, אריה לרנר ואשתו חנה, אריה מרזר, יצחק פרנקל פרנל, משה קסטל ומנחם שמי, בעידודו של משה פדהצור, ראש העיר הראשון אחרי המלחמה. כמה מהם למדו בפריז, והאופי הייחודי של הרובע באמנות הישראלית היה הקשר שלו לאסכולת פריז, ולא למודרניזם המקומי החד יותר של מישור החוף. מועדון בשם "מלוא" התכנס בימי שישי אחר הצהריים, ותועדו אמנים שהחליפו ציורים בארוחות.

משנות ה-50 שוכנה התערוכה הכללית, תצוגה נבחרת של עבודות האמנים תושבי הרובע, במסגד השוק הישן, והוא הבניין שמספר יותר מכל ברובע: אולם תפילה מוסלמי שהפך לגלריה של אמנים יהודים בתוך שנים ספורות מהיום שבו העיר עברה ידיים. בית קסטל עומד בכניסה לרובע.

הרובע עבר את שיאו, והוא לא מסתיר את זה. ויקיפדיה העברית מתארכת את הדעיכה משנות ה-70, כשדור המייסדים הלך לעולמו, האופנה האמנותית השתנתה והאוכלוסייה בשכונה התחלפה, עם התיישבות חרדית גוברת באותן סמטאות. מה שמבקר מוצא היום הוא תערובת: מספר קטן של סדנאות פעילות ורציניות, מספר גדול יותר של חנויות יודאיקה ומזכרות, וכמה גלריות שנפתחות כשלבעלים מתחשק. לבוא בציפייה לרובע מוזיאוני מאורגן זו הדרך הנפוצה ביותר להתאכזב כאן.

על הגבעה שמעל העיר העתיקה נמצאים שרידי המבצר שבזכותו היה שווה להילחם על צפת. ויקיפדיה האנגלית מתארכת מבצר צלבני גדול כאן ל-1168 וממקמת את שרידי הטירה הקודמת של המלך פולק מתחת לחפירות המצודה; ויקיפדיה העברית מתארכת את הבנייה הצלבנית הראשונה ל-1102 ול-1103, שנבנתה מחדש במאה ה-13 בידי הטמפלרים, ומתארת מתחם של כ-40 דונם עם חומות בגובה 28 מטרים ושבעה מגדלים. התאריכים לא מסכימים, ואף מקור לא מכריע את השני. צלאח א-דין כבש את המקום ב-1188, והסולטן הממלוכי בייברס כבש אותו ב-1266: לפי בריטניקה הוא הרס את המצודה, ולפי ויקיפדיה הממלוכים בנו אותה מחדש וחיזקו אותה ב-1268. הגבעה היא היום גן ציבורי עם נוף על כל הגליל העליון.

שני מבנים מוסלמיים שרדו בעיר העתיקה ולידה, וקל לעבור לידם. את המסגד האדום בנה בייברס ב-1275. הסראיה הוקמה כחאן עות'מאני באמצע המאה ה-18. אף אחד מהם לא משמש היום מסגד פעיל, ושניהם חלק מאותה היסטוריה רציפה של יישוב כמו בתי הכנסת שמתחתם.

כדאי להקדיש רגע למעלות עולי הגרדום ולא להתייחס אליהן רק כמדרגות שצריך לעלות. שלטונות המנדט הבריטי בנו את גרם המדרגות רחב בכוונה, כחיץ אש וגבול בין הרובע היהודי לרובע הערבי, אחרי היסטוריה שכללה את מאורעות 1929, שבהם נרצחו 22 יהודים מתושבי צפת והרובע היהודי נבזז ונשרף. בית הקברות היהודי העתיק נמצא בהמשך המדרון, מתחת לרובע האמנים, ויש בו הקברים שהמסורת מזהה כקבריהם של לוריא, קארו, קורדובירו ואלקבץ.

כל המכלול קטן. מבקר שהולך בסמטאות בתי הכנסת, חוצה את גרם המדרגות, עובר בגלריות ועולה לגן המצודה כיסה את כל העיר העתיקה, אולי שני קילומטרים, ורובם אנכיים.

• גן המצודה, על הגבעה שמעל שני הרובעים
• המסגד האדום, שבנה בייברס ב-1275
• הסראיה, חאן עות'מאני מאמצע המאה ה-18
• מעלות עולי הגרדום, גרם המדרגות המפריד שנבנה בתקופת המנדט
• בית הקברות העתיק, מתחת לרובע האמנים