מוזיאון ההעפלה וחיל הים

המוזיאון נמצא מתחת לכביש, והעמוד של משרד הביטחון עצמו אומר בלי עקיפות איך מגיעים: מדרך אלנבי 204 יורדים בגרם המדרגות שנקרא מעלה הדקר ומגיעים לכניסה. למתחם יש חזית שנייה בשדרות ההגנה 65, ושם נמצאים שערי החצר. אין בפנים חניה למבקרים, ולכן מי שמגיע ברכב חונה בדרך אלנבי, ומי שצריך להכניס רכב פנימה צריך להתקשר מראש ולבקש שיפתחו את השערים.

הטעות הנפוצה ביותר כאן נעשית כמה בניינים משם. המוזיאון הימי הלאומי הוא מוסד אחר, בדרך אלנבי 198, ונושאו רחב בהרבה. גם העמוד של המשרד מאשר זאת, כשהוא מונה אותו בין האטרקציות השכנות, לצד מערת אליהו, הרכבל, טיילת בת גלים והתצפית והכנסייה של סטלה מאריס.

שעות הפתיחה שמתפרסמות סותרות זו את זו, וכדאי לדעת את זה לפני שיורדים את כל המדרגות. משרד הביטחון מפרסם א'-ה' 09:00-16:00, וסגור בשישי ובערבי חג. עיריית חיפה והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל מפרסמות שתיהן 10:00-16:00 באותם ימים, והעירייה מוסיפה שבשישי אפשר לבקר רק בקבוצות מוזמנות של 30 איש ומעלה ושבשבת המוזיאון סגור. ההדרכה בעברית ובאנגלית, ובכל הגרסאות סיורים קבוצתיים מתקיימים בתיאום מראש.

לפחות המחירים מגיעים ממקור אחד. המשרד מפרסם ₪20 למבוגר, ₪15 לבני נוער בגילי 5 עד 18, לסטודנטים, לאזרחים ותיקים ולגמלאי צה"ל, ₪10 לבעלי תעודת נכה מביטוח לאומי ולנכי פעולות איבה, וכניסה חופשית למשפחות שכולות.

היא התחילה את דרכה בשם LCT 147, נחתת טנקים מדגם Mark 2 שבנתה חברת Stockton Construction בת'ורנבי-און-טיז. היא הושקה ב-23 בספטמבר 1941 ונכנסה לשירות בדצמבר אותה שנה. היא השתתפה במערכה בצפון אפריקה, ובין מרץ למאי 1943 הוסבה במספנת פורטסמות' לנחתת משגרת רקטות, LCT(2)(R) 147. במאי 1945 היא שוחררה מהשירות הבריטי. התיאור של המוזיאון לתקופה הזאת לא מתיישב עם הרישומים המקובלים: לפי המוזיאון היא הועברה לים התיכון ביוני 1943 והשתתפה במבצע לפיד, שנערך בנובמבר 1942. איש לא יישב בין שתי הגרסאות, אז סמכו על סדר האירועים ולא על החודשים.

הסניף האיטלקי של המוסד לעלייה ב' קנה אותה במרץ 1946. כדי שהבריטים לא יתעניינו בה יותר מדי, היא נרשמה על שם זוג שוודי בשם קרונסטרו, ובתוך הארגון נשאה את שם הקוד "הפולש". במהלך קיץ 1947 התקינה מספנה מקומית דרגשים בגוף שתוכנן להנחית טנקים על חוף, והטעינה עליה שימורים ומים בכמות שתספיק לאורך ההפלגה המשוער. העלייה לספינה נעשתה מחוף פתוח במפרץ גאטה שמצפון לנאפולי, מקום שהמקורות באנגלית מכנים פורמיה.

היא הפליגה ב-17 בספטמבר 1947 ועליה 434 ניצולי שואה. היא נתפסה בדרך, נוסעיה נשלחו למחנות בקפריסין, והספינה עצמה נקשרה לשובר הגלים בנמל חיפה ונשארה שם. השם היה כל העניין. היא יצאה לים כמה שבועות אחרי שהבריטים השתלטו על אקסודוס והחזירו את כ-4,500 נוסעיה לאירופה, ואחרי האירוע הזה הבריטים ציפו שההפלגות ייפסקו. ומכאן השם: אף על פי כן.

החלק האחרון בחיי השירות שלה הוא החלק שאיש לא מצפה לו. כשחיל הים הוקם במלחמת העצמאות, ב-1948, הוא לקח כל מה שצף, והיא המשיכה לשרת באותו שם כספינת אימונים ביחידת הנחתות, ואחר כך כספינת בסיס של שייטת 11, עד שיצאה משירות ב-1958.

ההחלטה להקים מוזיאון בתוך אחת מספינות המעפילים הישנות התקבלה בסוף שנות ה-50. "אף על פי כן" נבחרה מסיבה לא סנטימנטלית: לפי ספירת המוזיאון היא הייתה היחידה שנותרה מתוך 141 הספינות שפרצו את ההסגר. העברתה ממעגן מרוחק לא הייתה פשוטה. היא נחתכה לארבעה חלקים, הונפה למקום במנופים גדולים וחוברה שם מחדש. כלומר, גוף הספינה בדרך אלנבי הוא באמת הגוף מ-1941, והוא גם גוף שנוסר לחלקים והולחם מחדש רק כדי שיוכל לעמוד כאן.

אחר כך היא עמדה כמה שנים כגוש גרוטאות ענק. מ-1966 לקח את הפרויקט לידיו קצין ים ויוצא הפלי"ם, סגן אלוף יוסף אלמוג, דאג לשיקומה ולהתאמתה למבקרים וניהל את המקום ב-26 השנים הראשונות אחרי שנפתח ב-1969. בוויקיפדיה האנגלית ההקמה מיוחסת דווקא לאלוף משנה יוסקה קורל. אין מקור ציבורי שמיישב בין שתי הגרסאות, וגם המוזיאון לא מכריע.

התוכנית ותיקה עוד יותר, ובמקור היא נגעה לספינה מפורסמת יותר. עיריית חיפה החליטה ב-1951 להקים מוזיאון להעפלה ולשמר בו את אקסודוס כמוצג המרכזי. זה לא יצא לפועל, והספינה שקיבלה את התפקיד הייתה מוכרת הרבה פחות.

בפנים, ההבדל בין שריד מקורי לשחזור קל לזיהוי ברגע שמחפשים אותו. הדרגשים שעליהם ישנו המעפילים עדיין נמצאים מתחת לסיפון, ושם גם מוקרנת המצגת האורקולית על ההעפלה. קטע מלוחות הגוף של הפאטריה הוא חפץ אמיתי עם סיפור קשה: את אוניית הנוסעים הצרפתית הזאת החרימו הבריטים ב-1940 כדי לגרש כ-1,900 פליטים מחיפה למאוריציוס, ההגנה הטמינה בה מטען של 2 קילוגרם שנועד רק למנוע את הפלגתה, והיא התהפכה וטבעה בנמל חיפה בתוך פחות מ-16 דקות ב-25 בנובמבר 1940, ו-267 בני אדם נהרגו. חלקו של הארגון בפרשה נשאר סוד עד שאחד מפעיליו פרסם עדות ב-1957. פנים מחנות קפריסין, לעומת זאת, הם תפאורה, ומפת נתיבי ההברחה מוצגת על מחשב.

• מקורי: גוף הספינה מ-1941, שנחתך לארבעה וחובר מחדש במקום
• מקורי: דרגשי המעפילים בבטן הספינה
• מקורי: קטע מלוחות הגוף של הפאטריה
• שחזור: פנים מחנות המעצר בקפריסין
• שונה לטובת המבקרים: פתחי כניסה שנחתכו בדופן השמאלית של הצוללת

אח"י דקר הייתה הצוללת הבריטית טוטם (HMS Totem) מסדרת T, שישראל קנתה יחד עם שתי צוללות אחיות ב-1965, שיפצה והכניסה לשירות בשמה הישראלי בפורטסמות' ב-10 בנובמבר 1967. היא הפליגה לחיפה ב-9 בינואר 1968 עם 69 אנשי צוות, יותר מהצוות הרגיל שלה, 60 איש, מסרה את דיווח המיקום האחרון שלה ממזרח לכרתים בבוקר 24 בינואר, ומאז לא נשמע ממנה דבר. השרידים נמצאו ב-28 במאי 1999, 31 שנה מאוחר יותר, בין כרתים לקפריסין, בעומק של כ-9,800 רגל, קרוב ל-3,000 מטר. הממצאים מצביעים על צלילה פתאומית מעבר לעומק המרבי ועל קריסה הרסנית של גוף הצוללת, אבל הסיבה מעולם לא הוכחה. ב-11 באוקטובר 2000 הועלו הגשר והחלק הקדמי של המפרש, והוצבו כאן כאנדרטה שעומדת היום במקום.

בחצר יש שתי ספינות מלחמה שאפשר לעלות עליהן, והמשרד אומר זאת במפורש. אחת היא אח"י מבטח, שלדבריו הייתה ספינת הטילים הראשונה של חיל הים. השנייה היא הצוללת אח"י גל, והיא המעניינת מבין השתיים: הראשונה בסדרה של שלוש צוללות שמבוססות על הדגם הגרמני 206, אבל נבנו בידי ויקרס בבארו-אין-פרנס ולא בגרמניה, מסיבות פוליטיות של אותם ימים. היא הושקה בדצמבר 1975 ונכנסה לשירות ביוני 1976. היא יצאה משירות ב-2000 והובאה בחזרה לחיפה באוקטובר 2007, ובדופן השמאלית שלה נחתכו פתחים כדי שמבקרים יוכלו להיכנס לגוף שמעולם לא נועד לקלוט מישהו שאינו איש צוות.

שאר החצר קשוח יותר: תותחים ימיים, כלי שיט של האויב שנשבו, סירות מחבלים ומכולת נשק מקארין A, ספינת המשא שנתפסה באינתיפאדה השנייה. ביניהם ניצב קיר הנצחה לספינות המעפילים שטבעו בדרכן לחוף, ובסמוך עומדת אנדרטה לצוות המשחתת אח"י אילת. בתוך הבניין יש פינת הנצחה לחללי חיל הים, ואפשר לעיין בתיקי הנופלים בספרייה או במסוף מחשב, ויש גם ארכיון ובו מסמכים, תצלומים וחפצים בעבודת יד שהשאירו מעפילים ומלחים.

על מוצג אחד כדאי לציין שהוא לא מאומת. לפי ויקיפדיה האנגלית, במוזיאון יש גם שרידים של ספינת טורפדו ישראלית וסירת הצלה מליברטי, ספינת הביון האמריקנית שהותקפה בידי מטוסים וספינות טורפדו ישראליים ביוני 1967. בעמודים של המוזיאון עצמו אין על כך מילה, לא לכאן ולא לכאן, ומה מוצג בפועל מהפרשה הזאת הוא לא דבר שהעמוד הזה יכול לאשר.

העפלה, המילה שבשם העברי של המוזיאון, מתארת את העלייה החשאית של יהודים לארץ ישראל בניגוד למגבלות ההגירה הבריטיות בין 1920 ל-1948. לפי מוזיאון השואה של ארצות הברית מדובר בהרבה יותר מ-100,000 איש, יותר מ-70,000 מהם ניצולי שואה, ואחרי מלחמת העולם השנייה יותר מ-90% מהספינות יורטו בידי הצי המלכותי לפני שהגיעו לחוף. עד 1948 החזיקו הבריטים יותר מ-50,000 פליטים יהודים במחנות מעצר בקפריסין.

כדאי לקרוא בספקנות את מספרי הספינות בכל שלט שבו הם מופיעים. המוזיאון עובד עם 141 ספינות. הסקירה באנגלית על עלייה ב' מדברת על 142 הפלגות של 120 ספינות, ומוסיפה שיותר מ-1,600 בני אדם טבעו בים. ההגדרות שמאחורי הסכומים שונות, כי הפלגה היא לא ספינה וניסיון הוא לא הגעה, ואיש לא יישב ביניהן.

הטענה שהבניין משמיע היא ששני האגפים הם מוסד אחד ורציף: שהפלי"ם, הזרוע הימית של הפלמ"ח, וצוותי המוסד לעלייה ב' שפרצו את ההסגר הפכו ב-1948 לחיל הים הישראלי, ולכן הנחתת וספינת הטילים שייכות לאותה חצר. הטענה סבירה, והיא גם טענה של הנצחה, מפי המשרד שחיל הים כפוף לו. המוזיאון לא מעמיד פנים שהוא ניטרלי בעניין, ואתם מוזמנים לשקול אותה בעצמכם.