מנזר סטלה מאריס

הכרמל נגמר בבת אחת בים התיכון, וסטלה מאריס יושב על הקצה האחרון שלו, על השלוחה שמעל בת גלים, כשהמפרץ ועגורני הנמל פרושים ממזרח. המסדר מתאר את המנזר כבית האם שלו וכמרכז הרוחני של כל מסדר הכרמליתים היחפים, וזו טענה כבדה יותר ממה שהבניין מרמז: מהכביש הוא נראה כגוש מרובע ופשוט עם כיפה, סמל המסדר מעל הדלת וחלונות קטנים עם סורגים בחלק התחתון.

המראה ההגנתי הזה מכוון, והוא מתועד. הנזירים שבנו את הכנסייה הנוכחית הותקפו בידי שכנים ונאלצו להגן על הרכוש ועל האנשים ששהו בו, ולכן קומת הקרקע נבנתה עם קירות עבים ומעט פתחים קטנים מאחורי סורגים. האנציקלופדיה הקתולית מ-1908 כינתה את התוצאה גוש מרובע גדול שחזק מספיק כדי להגן מפני ניסיונות עוינים, עם הכנסייה במרכזו ובלי כניסה ישירה מבחוץ.

סטלה מאריס פירושו בלטינית "כוכב הים", תואר של מרים הבתולה. הסדר כאן הפוך מברוב בתי הדת: המסדר נוסד על הרכס הזה ויצא ממנו, ולא נוסד במקום אחר ונשתל כאן. ברוב המאה ה-20 המתחם לא היה בניהול הנזירים, כי הצבא החזיק בו, תחילה הבריטי ואחר כך הישראלי. המגדלור שמעבר לכביש, שהכרמליתים עצמם בנו, הוא עדיין מתקן צבאי ולא אטרקציה למבקרים. מתחת למנזר עולה רכבל בת גלים, שנפתח ב-1986 ואורכו 355 מ', מטיילת החוף אל המדרון שממול.

במאה ה-12, בימי ממלכת ירושלים הצלבנית, התיישבו נזירים מתבודדים במערות הכרמל בעקבות אליהו. מתישהו בין 1206 ל-1214 ביקש הפריור שלהם, שמוכר בכלל רק בראשי התיבות של שמו הפרטי, מאלברט אבוגדרו, הפטריארך הלטיני של ירושלים, כלל כתוב לאורח החיים, וקיבל אותו. הבקשה הזאת היא מעשה הייסוד של המסדר הכרמליתי. כשעכו נפלה ב-1291 עזבו הנזירים, ונעדרו כשתי מאות וחצי שנה.

החזרה הייתה פרי משא ומתן ולא אלתור. האנציקלופדיה הקתולית מתעדת חוזה שנחתם בקאיפה ב-29 בנובמבר 1631, אחרי שפרוספר מרוח הקודש ביקר שוב ושוב בהר בדרכו להודו וממנה. אונופריוס מסנט ג'יימס, בלגי, ושני חבריו הגיעו לאלכסנדרטה ב-5 בנובמבר 1633 וקיבלו את המקום לידיהם בתחילת השנה שאחרי. במשך עשרות שנים הם חיו במערות חצובות בסלע, ונכנסו למנזר של ממש רק ב-14 בדצמבר 1720, ובתוך ימים הוא נשדד והאבות נכבלו בידיהם וברגליהם. פרוספר מת במערה שלו ליד המגדלור ב-1653, והאתר הזה עדיין רכוש כרמליתי.

ב-1761 הורה דאהר אל-עמר, שהיה אז השליט בפועל של הגליל, לנזירים לעזוב את השלוחה, והמנזר נהרס. הם עברו למקום הנוכחי, ממש מעל המערה, ופינו את חורבות כנסייה יוונית מימי הביניים שנקראה מנזר מרגרטה הקדושה ושל קפלה שנחשבת ביזנטית. המקור הצרפתי מתארך את המנזר השלישי הזה ל-1767-1774.

הוא החזיק מעמד דור אחד. הבניין נהרס בעקבות המסע של נפוליאון ב-1799, וב-1821 הורה עבדאללה פאשה מעכו להרוס כליל את מה שנשאר, כדי שאויביו לא יבצרו אותו בזמן שהוא נע על ירושלים. האבנים שלו שימשו לארמון הקיץ שלו ולמגדלור, ושניהם נמכרו בחזרה לכרמליתים ב-1846.

• בערך 1206-1214: כלל הנזירים מאלברט אבוגדרו, וראשית המסדר כאן
• 1631-1761: המנזר שעל השלוחה, שנהרס בפקודת דאהר אל-עמר
• 1767-1799: המנזר השלישי מעל המערה, שנהרס אחרי המסע של נפוליאון
• מ-1827 או מ-1836: הבניין הרביעי, זה שפתוח היום

נפוליאון צר על עכו מ-20 במרץ עד 21 במאי 1799 ולא הצליח לכבוש אותה. במהלך המסע שימש המנזר בית החולים השדה שלו, וכשהצבא נסוג נשארו בו החולים והפצועים שלא יכלו לנסוע. הם נהרגו והנזירים גורשו. כמה ננטשו כאן, זה לא הוכרע: לפי המקור בצרפתית כ-2,000, מספר עגול שכדאי להתייחס אליו בחשדנות.

מה שקרה אחר כך מתועד היטב באופן חריג לאתר קטן. ב-1804 חזר האב ז'ול דה סן-סוביר לקבל את המקום לידיו ומצא את הרצפה זרועה עצמות. הוא אסף אותן למערות וחסם את הפתחים בקירות; הקירות קרסו, ובעלי חיים פיזרו אותן שוב. בשנות ה-30 של המאה ה-19 אסף האח מתייה את מה שנשאר וקבר אותו מתחת לפירמידה בכניסה לכנסייה.

הפירמידה עדיין שם, ממש מול דלת הכנסייה, ורוב המבקרים עוברים לידה בלי לשים לב. הכתובת עליה היא משמואל ב' א, כה, הקינה של דוד המלך על שאול ויהונתן: "איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה".

בצד השני של הכביש, מול המגדלור, ניצב על עמוד פסל של ההתעברות ללא חטא, שהקימו בני צ'ילה לכבוד הפטרונית של אומתם.

הכנסייה והמנזר הנוכחיים הם עבודתו של אח הדיוט איטלקי מהכרמליתים היחפים, ששמו משתנה לפי המקור שפותחים. עמוד ההיסטוריה של המסדר עצמו קורא לו ג'ובאני בטיסטה קסיני ומתאר אותו כאדריכל מומחה; האנציקלופדיה הקתולית מ-1908 קוראת לו יוחנן המטביל מהסקרמנט הקדוש, 1777 עד 1849. הוא מימן את העבודה באיסוף נדבות ברחבי אירופה, ולתמיכה של בית המלוכה הצרפתי היה משקל: התערבות של שארל העשירי ב-1825 השיגה את אישור הסולטן לבנייה מחדש.

התאריכים לא מסתדרים, וכדאי לדעת את זה לפני שקוראים מדריך כלשהו בנושא. לפי האנציקלופדיה הקתולית אבן היסוד הונחה ב-1827, ומכיוון שהעבודה הייתה בהיקף גדול מבעבר, היא הושלמה רק בידי יורשו, האח שארל, ב-1853. לפי המקור בצרפתית הבנייה מחדש נמשכה מ-1827 עד 1836, הכנסייה נחנכה ב-12 ביוני 1836 כשהיא עדיין לא גמורה, וחיי הקהילה התחילו ב-1846. העמוד של המסדר עצמו מדפיס את החזרת הנכס ב-1846 ואת תחילת העבודות ב-1836 בשני משפטים רצופים.

על תאריך אחד מסכימים כל המקורות: שלוש שנים אחרי 1836 העניק האפיפיור גרגוריוס ה-16 לכנסייה את התואר בזיליקה זוטרה, והמקדש קיבל את השם סטלה מאריס. הדרך הבטוחה ביותר להחזיק את זה היא לראות ב-1836 את שנת הבניין וב-1827 את שנת האבן.

הנכס חזר בחלקים. ב-1841 פתחו הכרמליתים במשא ומתן לקנות בחזרה את הארמון של עבדאללה פאשה, שנבנה כמה מטרים משם מאבני הכנסייה שלהם עצמם, ואחרי חמש שנים המכירה יצאה לפועל. הארמון הפך לאכסניה לעולי רגל, תפקיד שהמנזר ממלא עד היום: חלק מהמתחם הוא היום מרכז עולי רגל עם 47 חדרים, שמארח קבוצות של עד 95 איש.

• אבן יסוד ב-1827, הושלם ב-1853 בידי האח שארל: האנציקלופדיה הקתולית, 1908
• נבנה מחדש ב-1827-1836, נחנך ב-12 ביוני 1836, חיי קהילה מ-1846: ויקיפדיה הצרפתית
• נפתח ב-1836: ויקיפדיה האנגלית
• העבודות התחילו ב-1836, הנכס הוחזר ב-1846: עמוד ההיסטוריה של הכרמליתים היחפים עצמם

הכנסייה בנויה בתוכנית צלב, וקירות הפנים שלה מחופים בלוחות שיש לבן. התיאור של המסדר עצמו מציין שהם בהירים ומונחים בצורה מדויקת כל כך שמבקרים חושבים לפעמים שהקירות צבועים, וזו אזהרה הוגנת: בבוקר שטוף שמש אולם הכנסייה נראה כמשטח לבן ושטוח עד שמתקרבים מספיק כדי לראות את התפרים.

הכיפה היא הסיבה שאנשים נכנסים. את העיטור שלה עשה הכרמליתי המלטזי לואיג'י פוג'י בין 1924 ל-1928, והסצנות בה לקוחות משתי הבריתות: אליהו עולה השמיימה במרכבת האש, הברורה שבהן, דוד עם הכינור, ישעיהו, המשפחה הקדושה וארבעת האוונגליסטים, ופסוקים בלטינית מקיפים את התוף.

במרכז המזבח הראשי עומד פסל של הבתולה מחזיקה את הילד ואת השכמייה, על בסיס מגולף מארז הלבנון, שמכובד במקום כגבירתנו מהר הכרמל. על רצועות הפילסטרים יש ארבעה תבליטים לקדושים כרמליתים: תרזה מאווילה, יוחנן של הצלב, אדית שטיין ומרים בוארדי.

קל לפספס את החדר שמימין לכניסה, והוא שווה שתי דקות: סצנת מולד קבועה וממצאים מהכנסייה הביזנטית שעמדה כאן פעם. הארכיאולוג הפרנציסקני בלרמינו בגאטי, שחפר בנצרת ובדומינוס פלוויט, חפר בסטלה מאריס ב-1960 וב-1961. לחנות המזכרות נכנסים מבחוץ, לא דרך הכנסייה.

המזבח עומד על במה מוגבהת, וכמה מדרגות מתחת לאולם הכנסייה נמצאת המערה שכל הבניין קיים כדי לכסות. היא קטנה: מזבח חצוב בסלע עם פסל של אליהו מעליו, ונרות שדולקים לכבוד קהילות כרמליתיות בארצות אחרות. לפי המסורת אליהו גר כאן תקופה מסוימת, והמערה נקראת גם מערת בני הנביאים.

זו לא מערת אליהו, והבלבול בין השתיים הוא הטעות הנפוצה ביותר לגבי האתר הזה. זו מערה נפרדת וגדולה יותר במורד המדרון המערבי, ליד דרך אלנבי, שנקראת בערבית אל-ח'דר, ויהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים מקדשים אותה; דרוזים רבים מזהים את אליהו עם אל-ח'דר, הנביא הירוק של המים והחיים. היום היא משמשת בית כנסת, מחולקת בפרוכת קטיפה לעזרת גברים ולעזרת נשים.

להפרדה יש היסטוריה. כשהכרמליתים חזרו בשנות ה-30 של המאה ה-17, המערה התחתונה כבר שימשה סגפנים ממלוכים שקידשו בה את אליהו, ואחרי סדרה של תקריות עברו הנזירים למערה אחרת בסמוך. עדויות עולי רגל על מערת אליהו בכרמל ותיקות משתי הטענות: יואנס פוקאס תיאר מערה כזאת בקצה הרכס שפונה לים ב-1185, וריצ'רד פוקוק ציין ב-1738 שנוצרים, יהודים ומוסלמים מקדשים אותה כאחד.

האירוע השנתי הגדול של המנזר מתחיל במלחמת העולם הראשונה, כשהפסל של גבירתנו של השכמייה הוצא לשמירה במקום אחר בחיפה והוחזר בתהלוכה קטנה ב-1919. מאז, בכל שנה ביום ראשון הראשון אחרי הפסחא, נושאים את הפסל בהליכה בין מרכז חיפה לסטלה מאריס במעלה המדרון המערבי, בראשות הפטריארך הלטיני. לפי ויקיפדיה זו התהלוכה הקתולית השנייה בגודלה בארץ הקודש אחרי זו של יום ראשון של הדקלים בירושלים, דירוג שנראה שאיש לא מדד.