מערת אליהו

המערה פונה צפונה. לפי הסקר של רשות העתיקות מ-2021, האולם הראשי מלבני בערך, 8.7 על 13.5 מטר ובגובה 4.3 מטר, ופתח ליד הכניסה מוביל מזרחה אל חדר צדדי רבוע של 3.2 על 3.3 מטר ובגובה 2.3 מטר, שעולים אליו בשלוש מדרגות. תיאורים פופולריים, ובהם הערך בוויקיפדיה העברית, נותנים לחדר אורך של 14.40 מטר, רוחב של 8 מטר וגובה של 5 מטר, וממקמים את החדר הצדדי בקיר המערבי ולא במזרחי. המספרים קרובים מספיק כדי להיות אותו חדר שנמדד פעמיים, ורחוקים מספיק כדי שהעמוד מביא את שניהם.

כמעט שום דבר שעומדים או יושבים עליו אינו עתיק. ריצוף האבן בשני החדרים הונח הרבה אחרי השימוש במערה בעת העתיקה, והוא נשען על רצפת בטון שנושאים עמודי בטון, שרשות העתיקות מתארכת כנראה לשנות ה-80, עם רווח של כ-0.4 מטר בין המשטח לקירות הסלע במזרח ובמערב. שני ספסלי אבן עוברים לאורך הקיר הדרומי, וכשפירקו ב-2021 חלק מהספסל המערבי כדי להעביר תשתיות, התגלתה בתוכו אגן אבן גדולה בשימוש משני, והתברר שהקיר המקורי שמאחוריו היה מצופה בטיח אפרפר.

הסלע עצמו הוא המוצג. בשימור של 2021 הותזו מהקירות שכבות הפיח ומחזית המערה החזזיות, הוסרו גלדים בעבודת יד, סלע רופף קובע בפינים מבזלת וסדקים מולאו בטיט סיד שנצבע בהתאמה. הצוות הגיע למסקנה שמעכשיו צריך לשמור על המערה בטמפרטורה קבועה של 20 מעלות ובלחות של 60%, עם מיזוג שפועל בלי הפסקה, ושאסור לקדוח שוב בקירות האלה.

• האולם הראשי: 8.7 על 13.5 מ', בגובה 4.3 מ' (רשות העתיקות, 2021)
• החדר הצדדי הרבוע: 3.2 על 3.3 מ', בגובה 2.3 מ', שלוש מדרגות למעלה
• שני ספסלי אבן לאורך הקיר הדרומי, שפורקו בחלקם בעבודות של 2021
• גומחה חצובה במרכז הקיר הדרומי, וגומחה שנייה, מוגבהת, בחדר הצדדי
• ריצוף אבן על רצפת בטון הנשענת על עמודים, כנראה משנות ה-80

י' עולמי סקר את המערה ב-1985. אשר עובדיה תיעד כ-150 כתובות על קירותיה, ביוונית, בלטינית, בעברית ובערבית, ופרסם אותן החל מ-1969 ושוב ב-2015, יחד עם רוסריו פיירי. טל אילן וא' פינקפנק חזרו אליהן ב-2012, וב-2023 פרסם ולטר אמלינג מחדש את כל האוסף כמספרים 6435 עד 6614 בכרך החמישי של Corpus Inscriptionum Iudaeae/Palaestinae. התיארוך נשען על צורות האותיות ולא על שכבות חפירה, ולפיו הכתובות הפולחניות מתחילות במאה ה-1 או ה-2 לספירה.

הניקוי של 2021 החזיר לקירות את הקריאות, ואבנר אקר ונועם בר-דוד קראו מחדש את כל הכתובות בעזרת סריקות תלת-ממד והדמיית RTI (הדמיה בהחזרת אור). כך התקבלו 33 קריאות חדשות ו-15 כתובות שמעולם לא תועדו. המרשימה שבהן נמצאת על הקיר המערבי של האולם הראשי, בתוך מסגרת טבולה אנסאטה חצובה שבקטלוג של 2015 נרשמה כריקה: הדמיה רב-ספקטרלית חשפה בה כתובת בדיו, שנפתחת ביוונית בנוסחה שפירושה "במזל טוב, לזכר הליופון". השם הליופון לא מוכר ממקום אחר בארץ, ובמילון השמות האישיים היווניים (Lexicon of Greek Personal Names) הוא מופיע בעיקר סביב יוון, איי יוון ומערב אסיה הקטנה.

שאר החומר החדש קטן: כתובות דקות חרוטות או כתובות בדיו, וגם צלבים קטנים שנחרטו מעל כתובות ישנות יותר. אם הצלבים האלה ביזנטיים או מאוחרים יותר תלוי בקשר שלהם לטקסטים היווניים שמתחתם, והחוקרים אומרים במפורש שהשאלה לא הוכרעה. בין הסימנים הוותיקים שתועדו יש חריטות של מנורת שבעת הקנים וכתובת עברית: "יצחק בן קומא".

רשות העתיקות מתארת את המערה בפשטות כמקום קדוש למאמיני ארבע הדתות בארץ: מוסלמים, נוצרים, יהודים ודרוזים. לכל אחד מהם שם משלו למקום וסיבה משלו. הערבים המוסלמים קוראים לה אל-ח'דר, "הירוק", על שם אל-ח'דר, ומייחסים למקום כוח להוריד גשם. הערבים הנוצרים קוראים לה מאר אליאס. הנוצרים האירופים קראו לה בית הספר של הנביאים, מתוך הנחה שאליהו לימד את תלמידיו באולם הגדול. אצל הדרוזים הקדושה של אליהו מרכזית ולא שולית, והיא חלק מהסיבה שהדרוזים התיישבו בכרמל בכלל.

האחריות על המקום עברה מיד ליד. לפי ויקיפדיה העברית, עד 1948 הייתה המערה וקף סופי מוסלמי שמחזיקיו התירו לבני דתות אחרות להתפלל בו, ולפי פרשנות רשות העתיקות, הגומחה הקשתית הקטנה שנחצבה בתוך הגומחה הגדולה בקיר הדרומי שימשה מחראב בתקופה שבה המערה הייתה מסגד. ווים וחריצים באותה גומחה שימשו עד לא מזמן לתליית בד מעל ספרי קודש שנשמרו בתוכה. היום החדר מתנהל כאולם תפילה יהודי, עם פרוכת, מחיצה בין עזרת הגברים לעזרת הנשים ופתקים תחובים בסלע.

השיתוף לא תמיד עבר בשלום. המסדר הכרמליתי עורך מיסה במערה פעם בשנה, ב-14 ביוני, חג אלישע. ב-1954, אחרי שהוצב במערה ארון קודש, הגיעו הנזירים וגילו שאינם יכולים לקיים אותה, ולקח כשלושה שבועות להסדיר פתרון; בשנה שאחרי נאלצו פקידי משרד הדתות להתערב כדי שהמיסה תתקיים שוב. כדאי לדעת מה החדר הזה לפני שנכנסים אליו: זה מקום תפילה פעיל של אנשים שאינם תיירים, ושקט בו.

במרכז הקיר הדרומי של האולם הראשי יש גומחה חצובה, והגילופים סביבה שייכים לכמה תקופות שונות. עובדיה תיעד דגמי קשקשים משני צדיה ופרח לוטוס משמאלה. התיעוד של 2021 הוסיף משהו שאיש לא פרסם קודם: תבליט של אוראוסים, נחשים מזדקפים, מעל הגומחה. המוטיב מצרי במקורו, החוקרים מתארכים את הגילוף לתקופה הרומית, ולפי הפרשנות שלהם התבליטים האלה הקיפו מושא פולחן אלילי שעמד בגומחה.

זה מתיישב עם מה שעוד נמצא מתחת לרצפה. בחתכי בדיקה שנחפרו ב-2021 דרך הבטון עד הסלע אושרו חרסים מהתקופה ההלניסטית בפינה הדרום-מערבית, והחפירה הראשונה במערה, של א' זמר, כבר העלתה ממצאים מהתקופות ההלניסטית, הביזנטית והעות'מאנית ומתקופת המנדט הבריטי. חפירת בדיקה בדצמבר 2019, כ-20 מטר מצפון-מערב לכניסה, לקראת שביל גישה חדש, חשפה יסודות של מבנה מאמצע המאה ה-19 וגם חרסים מהתקופות ההלניסטית, הביזנטית, הממלוכית והעות'מאנית, 16 שברים של מקטרות טבק מחרס וספלי קפה מיובאים מכותאהיה ומסין.

שום דבר מזה לא מוכיח מה היה הפולחן. בכרמל היה מקדש אלילי מתועד היטב: מיכאל אבי-יונה פרסם כתובת יוונית מההר שנוסחה "לזאוס ההליופוליטני של הכרמל", סווטוניוס מספר שאספסיאנוס התייעץ שם עם אורקל, וטקיטוס מתאר מזבח בלי פסל ובלי מקדש סביבו. העמותה לתיירות חיפה חוזרת על ההשערה שבמערה שכן האורקל של אל הכרמל. מה שדוח החפירה מוכן לומר צר יותר ושימושי יותר: התבליטים מעל הגומחה מעידים כנראה על פולחן במקום כבר בתקופה הרומית.

שתי מערות בכרמל נקראות מערת אליהו, ומבקרים מגיעים בקביעות לזו הלא נכונה. התחתונה היא המקדש הזה בדרך אלנבי. העליונה היא מערה קטנה מתחת למזבח הראשי של הכנסייה במנזר סטלה מאריס, שיורדים אליה בכמה מדרגות מאולם הכנסייה, ויש בה מזבח אבן ופסל של הנביא. הנזירים הכרמליתים היחפים, שהמנזר הזה בחזקתם, קוראים למערה שלהם מערת אליהו.

לזמן מה החזיק אותו מסדר בשתיהן. הקונגרגציה הקדושה ברומא אישרה ב-30 בינואר 1627 את חזרת הכרמליתים לכרמל ושלחה את האב פרוספר מרוח הקודש, ראש בית המסדר בחלב. ב-29 בנובמבר אותה שנה הוא חתם על הסכם עם אחמד טורבאי, האמיר ששלט בהר, שמסר למסדר את מערת אליהו ואת הפסגה לבניית מנזר וגנים, והוא ערך מיסה במערה. בין 1631 ל-1635 הוא הפך אותה לכנסייה.

זה לא החזיק מעמד. הדרווישים המוסלמים שהחזיקו במערה לפניו מחו, והמחאה הגיעה עד איסטנבול. ב-1635 ויתר פרוספר על המערה ובנה במקום זאת על המדרון שבין הכנסייה היוונית למערה, כשרוב הבניין חצוב בצלע ההר, במקום שנקרא עד היום מערת פרוספר. הוא מת שם ב-1653, והמקום נהרס בימי דאהר אל-עמר. המנזר עבר למקומו הנוכחי מעל המערה העליונה, נהרס במסע של נפוליאון ב-1799, נהרס שוב בפקודת עבדאללה פאשה ב-1821 ונפתח מחדש במתכונתו הנוכחית ב-1836.

היום העמוס ביותר בשנה הוא היום שאחרי שבת נחמו, הראשונה משבע שבתות הנחמה שאחרי ט' באב, כשאנשים עולים מחיפה, מטבריה ומצפת להתפלל. המרכז לפיתוח המקומות הקדושים מציין את ההילולה השנתית באתר בי"ב באב. ריצ'רד פוקוק, שכתב ב-1738, כבר תיעד שהביקור בשבת שאחרי שבת נחמו הפך למנהג, ושנוצרים, יהודים ומוסלמים קידשו כולם את המקום. דיווח מהמאה ה-19 מתאר כאן הילולה גם בל"ג בעומר; המפעיל אומר שהמנהג הזה הלך והתמעט בשנים האחרונות.

למערה יש מוניטין ותיק כמקום מרפא, ובמיוחד כמקום למחלות נפש. אנשים שנחשבו חולי נפש הובאו לכאן ממרחקים והושארו במערה כמה ימים בתקווה שיירפאו בזכות אליהו. המקורות העבריים קוראים לביקור "הזיארה של חיפה". לצד זה, המערה מושכת את אותן תפילות כמו מקדשים אחרים בארץ: לבריאות החולים, לזיווג ולילדים.

את העקבות הפיזיים של כל זה רואים כבר בכניסה. פרוכות תלויות על הקיר הדרומי, שבו הגומחה נמצאת בערך במקום שבו היה עומד ארון קודש. פתקים נתחבים בסלע. נרות מדליקים בחוץ, בעמדה שהמפעיל מספק, ולא בתוך החלל, שהיום ממוזג כדי להגן על הכתובות. עולי רגל הוסיפו פעם את שמותיהם לקירות האלה, וכך נוצר אוסף 150 הכתובות, וזה בהחלט כבר אסור.