הארמון הצפוני

למהנדסים של הורדוס הייתה פסגה שטוחה באורך של כ-650 מטר לבנות עליה, והם שמו את מגורי המלך דווקא בחלק שבו נגמרת הקרקע. בקצה הצפוני הרמה הולכת ומצטמצמת לחוד, ואז צונחת. הארמון מתחיל בחוד הזה וממשיך במורד הצלע, על מדפי סלע שיושרו ונתחמו בקירות כדי ליצור שלושה משטחים שאפשר לבנות עליהם. רשות הטבע והגנים מגדירה אותו מבנה נועז שנבנה על שפת תהום עמוקה, עם קירות תמך חזקים שעושים עבודה שלא רואים מלמעלה ובולטת לעין מלמטה.

יש סיבה פשוטה לבחירה בקצה הצפוני. זה הצד המוצל, שמוגן מהשמש הקשה ביותר, והוא פונה אל המצוק ואל ים המלח ולא אל המדבר. יוסף בן מתתיהו כותב שבארמון שררו תנאים נוחים יותר ושהנוף ממנו נמשך עד עין גדי: המקום נבחר בגלל האקלים והנוף, לא בגלל ההגנה.

הארמון גם היה מנותק משאר ההר. חומה גבוהה מטויחת בלבן חצתה את צוואר הפסגה מדרום לו, והשאירה רק מעבר צר בקצה המזרחי, אל גרם המדרגות היורד. כל מי שהיה על הרמה, כולל חיל המצב, נשאר בצד השני. יוסף בן מתתיהו ממקם את ארמון הורדוס "במעלה המערבי", ומוסיף שהוא היה "בפנים, מתחת לחומות המצודה, אך נוטה לצידה הצפוני". מאז, התיאור הזה שולח קוראים לחפש בשני כיוונים.

הארמון נבנה בשלבים. אהוד נצר זיהה במצדה שלושה שלבי בנייה. לפי הסיכום של שטיבל, מבנה במדרגה העליונה שייך לשלב הראשון, והארמון כמכלול, יחד עם בית המרחץ הגדול והמחסנים הציבוריים שמדרום לו, שייך לשלב השני.

המדרגה העליונה היא בית המגורים. ארבעה חדרים ואולם מרכזי ניצבים מדרום למרפסת חצי עגולה, שפעם הקיפו אותה עמודים, והיא נשענת על קיר כפול שבולט משפת המדרגה. החדרים רוצפו בפסיפס גאומטרי, והקירות והתקרות נצבעו. בחדר הדרום-מערבי מציינת רשות הטבע והגנים פסיפס משושים בשחור-לבן, דגם שלדבריה אופייני לרומא ולסביבתה, ושהיא רואה בו רמז למקור ההשראה של בעלי המלאכה. מהמרפסת נשקף נוף אל מצוק העתיקים, ים המלח ומערך המצור הרומי.

את המדרגה האמצעית, כ-20 מטר מתחת, הכי קשה לפענח בשטח, כי כמעט לא נשאר בה דבר מהמבנה שעמד עליה. מה ששרד הוא שני קירות מעגליים, זה בתוך זה, ששימשו בסיס למבנה עגול מוקף עמודים. רשות הטבע והגנים אומרת את זה בלי כחל ושרק: נשארו רק היסודות. הערך של שטיבל מתאר גרם מדרגות במערב, חדר גדול עם שרידי ציורי קיר במזרח, וביניהם סטיו מקורה שלדעתו אולי שימש ספרייה. זה החלק היחיד בארמון שעל האדריכלות שלו הוא אומר שהיא הלניסטית לגמרי ולא רומית.

המדרגה התחתונה, עוד כ-15 מטר מתחת, היא השמורה מבין השלוש. קירות תמך ענקיים מגביהים משטח כמעט מרובע על שלוחה שהולכת ומתחדדת, וקירות נמוכים סביבו יצרו סטווים מכל הצדדים. הקירות החיצוניים צופו בטיח, ועל הקירות הפנימיים צוירו ציורי קיר שמחקים לוחות של שיש צבעוני ומשטחים גאומטריים. בפינה המזרחית יש בית מרחץ קטן בסגנון רומי, ושם מצאה המשלחת של יגאל ידין שלושה שלדי אדם.

מקוואות מדורגים נחצבו במדרגה התחתונה וליד האמצעית בתקופת המרד, לא בימי הורדוס: המורדים גרו בחדרים הפרטיים של המלך דור שלם אחרי מותו.

• המדרגה העליונה: ארבעה חדרים ואולם מרכזי, פסיפסים, קירות צבועים, מרפסת חצי עגולה מוקפת עמודים על קיר כפול
• המדרגה האמצעית: שני קירות מעגליים זה בתוך זה, שנשאו מבנה עגול מוקף עמודים, ונשארו מהם רק היסודות
• המדרגה התחתונה: אולם עמודים על משטח מוגבה, ציורי קיר שמחקים שיש, בית מרחץ רומי קטן
• מקוואות שנוספו בשני המפלסים התחתונים בתקופת המרד

הסגנון של הארמון לא אחיד, ובזה בדיוק העניין. הערך של שטיבל באנציקלופדיה יודאיקה מציג אותו כמקרה מבחן לרגע שבו הטעם הרומי דחק את הטעם ההלניסטי במזרח הים התיכון: המדרגה העליונה נבנתה בסגנון רומי, האמצעית הלניסטית מקצה לקצה, ובמדרגה התחתונה הותקן בית מרחץ בסגנון רומי. בניין אחד, שני עולמות אדריכליים.

ייתכן שהקשר לרומא הדוק יותר מעניין של אופנה. גדעון פורסטר טען שהתוכנית של המדרגה העליונה הושפעה ישירות מהווילה שבשטח הפרנזינה ברומא, בית שמיוחס למרקוס אגריפס, הפטרון והחבר האישי של הורדוס. אם זה נכון, התוכנית שהייתה מונחת על השולחן במצדה הגיעה מחוג האדריכלים שבנו בשביל השותף הקרוב ביותר של אוגוסטוס.

העמודים הם הפרט שרוב המבקרים חולפים על פניו. במדרגה התחתונה הם נראים כמו עמודי אבן גבוהים ומחורצים, עשויים מקשה אחת. הם לא. אלה תופים של אבן חול רכה שהונחו זה על זה, טויחו וחורצו כך שהחיבורים נעלמים והכול נראה כמו יחידה אחת. התרגיל עתיק, לא מודרני: כך עבדו הבנאים של הורדוס במקום שאין בו שיש ואין דרך להעלות אותו במעלה המצוק. נראה שגם יוסף בן מתתיהו, שכותב שהמבנים נשענו על "עמודים מאבן אחת", נפל בפח.

על אותה אבן יש גם מעין חתימה. שטיבל מציין שעל כל תופי העמודים במצדה נראים סימני סתתים באותיות עבריות, שמעידים מאין הגיעו חוצבי האבן, ושהאבן הרכה ששימשה לתופים ולכותרות הובאה מבחוץ ולא נחצבה על הפסגה.

עדיין יש מחלוקת על מה שימש הארמון. ידין ראה בארמון המערבי את מבנה הטקסים של הורדוס, ונצר דחה את זה ויחס את התפקיד הטקסי לארמון הצפוני. שום ממצא עד היום לא הכריע, ושתי הפרשנויות מושיבות את המלך בחדרים שונים.

בתיאור של רשות הטבע והגנים עצמה מופיעים "רצפות פסיפס וציורי קיר משוחזרים", והמילה "משוחזרים" חשובה כאן. הציורים במדרגה התחתונה שרדו כי הבניין קרס עליהם: טיח שקבור מתחת להריסות שומר על הצבע שלו, וטיח חשוף במדבר יהודה לא. השימור כאן נמשך ברציפות מאז החפירות, ורשות הטבע והגנים מתארת עשרות שנים של השקעה בשימור האתר, לצד שלטי ההסבר ועבודות הנגישות.

כמה רחוק הולך השימור הזה, הכי קל לראות בבניין הסמוך. ציורי קיר שהוסרו מבית המפקד, הבניין שבכניסה הדרומית למכלול הארמון הצפוני, נשמרו במחסן כשני עשורים אחרי החפירה של ידין, כי בחוץ הם הלכו והתבלו. המשמר האיטלקי מאוריציו טליאפייטרה שיקם אותם, והם הוחזרו ב-2014 למקומות שנקבעו לפי תצלומים מזמן החפירה. אל תניחו שמשהו במצדה שנראה שלם נשאר כך מאז 1965.

בשלושת המפלסים עצמם החלוקה בין עתיק לחדש לא אחידה. המדרגה התחתונה שומרת על הקירות המצוירים ועל קווי המתאר של הסטווים. במדרגה האמצעית אבד כמעט כל מה שהיה מעל שתי טבעות היסוד, ולכן היא נראית כמו שני מעגלים בקרקע ולא כמו בניין. במדרגה העליונה שרדה המרפסת בדמות הקיר הכפול שנשא אותה, אבל העמודים שעמדו סביבה נעלמו. המדרגות שבהן אתם יורדים הן לא גרם המדרגות של הורדוס, אף שחלקים מהמקורי שרדו במפלס האמצעי ובתחתון.

• מקורי: הקירות המצוירים של המדרגה התחתונה, הפסיפס בחדר הדרום-מערבי במדרגה העליונה, קירות התמך והיסוד
• נעלם: העמודים של המרפסת במדרגה העליונה וכמעט כל מה שהיה מעל היסודות במדרגה האמצעית
• משוחזר: ציורי הקיר, כך לפי רשות הטבע והגנים
• מודרני: גרם המדרגות למבקרים והמעקות שלו, ודגמי ההסבר על הרמה

בסוף נובמבר 1963, בבית המרחץ הקטן שבמדרגה התחתונה, חשפה המשלחת של ידין שרידים של שלושה אנשים, ולצדם קרקפת של אישה שהצמות עדיין קלועות בה וזוג סנדלי עור. ידין הציג אותם במסיבת עיתונאים כעצמות של המגינים היהודים של מצדה, ואף ממצא אחר לא עשה כל כך הרבה כדי לקבע את הסיפור של יוסף בן מתתיהו בתודעה הציבורית. הצמות מוצגות במוזיאון יגאל ידין למרגלות ההר.

הזיהוי מעולם לא היה ודאי. הערך של שטיבל באנציקלופדיה מציג את הבעיה בפשטות: ידין טען שמדובר במשפחה של מורדים, אבל מצב השלדים והיעדרן של עצמות רבות שעשירות בחלבון עשויים להעיד דווקא שצבועים גררו את הגופות למקום. זה סיפור אחר על הדרך שבה הגיעו שלושה אנשים לבית מרחץ, והוא לא סיפור על קרב אחרון.

קבוצה נפרדת של 25 שלדים נמצאה חודש קודם לכן במערה במצוק הדרומי, ועליה המחלוקת גדולה עוד יותר. בין השלדים נמצאו עצמות חזיר, ובעקבות זאת טען האנתרופולוג ג'ו זיאס שמדובר בהרוגים רומאים ולא יהודים. זיאס פרסם זיכרון שלפיו ידין אמר לו על השרידים מהמערה: "מעולם לא אמרתי שכל השרידים שנמצאו שם היו של יהודים."

ובכל זאת, השרידים זכו להלוויה ממלכתית. ב-7 ביולי 1969 נקברו 27 שלדים, שלושה מהארמון הצפוני ו-24 מהמערה הדרומית, סמוך למרגלות הסוללה הרומית, בטקס צבאי מלא. הרב הראשי לצה"ל, שלמה גורן, ניהל את הטקס, וידין קרא מדברי יוסף בן מתתיהו. מה שנחפר כשאלה פתוחה נקבר מחדש כעובדה מוגמרת.

הארמון לא נמצא בדרך לשום מקום. המדרגה העליונה נמצאת בקצה הצפוני של הרמה, וכל מה שמתחתיה מחייב לרדת ולעלות חזרה באותן מדרגות. רשות הטבע והגנים מתארת את המסלול כמדרגות רבות עם מעקות משני הצדדים, ומציעה למי שמעדיף לוותר את הדגמים ואת נקודות התצפית על הרמה. זו הודאה רשמית בכך ששני המפלסים התחתונים הם בגדר רשות.

לארמון אין כרטיס נפרד ואין שעות נפרדות. הוא נפתח ונסגר יחד עם גן לאומי מצדה, שלפי רשות הטבע והגנים פתוח בקיץ 08:00 עד 17:00 ובחורף נסגר שעה מוקדם יותר, ובימי שישי ובערבי חג עוד שעה מוקדם יותר. הרכבל האחרון עולה שעה לפני הסגירה, כך שהרגע האחרון שבו הגיוני להתחיל לרדת הוא הרבה לפני שהשער נסגר.

כאן סדר היום חשוב יותר מברוב המכלולים על הרמה. המדרגות חשופות, הדרך חזרה היא בעלייה, והשבילים במצדה פועלים לפי החום ולא לפי לוח זמנים: בתנאי קיץ קיצוניים, לפי רשות הטבע והגנים, העלייה האחרונה בשביל הנחש היא ב-07:00. אם תתחילו בארמון, ישר מהרכבל או מראש השביל, תקבלו צל בצלע הצפונית וגרם מדרגות ריק.

הנוף הוא הסיבה השנייה לרדת. מהמרפסת ומהמפלסים שמתחתיה, המצוק, ים המלח וקווי המתאר של המחנות הרומיים במישור החוואר נכנסים כולם לפריים אחד, ואין עוד נקודה על הפסגה שממנה זה קורה.