בורות המים ומערכת המים

למצדה צמודים שני נחלים, נחל בן יאיר במערב ונחל מצדה בדרום ובמזרח, ואף אחד מהם לא זורם אלא אחרי גשם. זו כל הבעיה שהמערכת נבנתה לפתור, והפתרון היה להתייחס לכמה שעות של שיטפון בשנה כאל האספקה השנתית. האנציקלופדיה יודאיקה מתארת סכרים שהטו את מי השיטפונות של שני הנחלים שממערב להר לשתי תעלות מטויחות, שהזינו את מערך הבורות; העמוד של רשות הטבע והגנים לצד המערבי מתאר סכרים שנבנו בערוצי נחל מצדה ועשו את אותה עבודה.

הבורות עצמם הם ההנדסה. האנציקלופדיה יודאיקה מונה תריסר מהם, חצובים בשני מפלסים מקבילים במדרון הסלעי, רובם בתוכנית מרובעת, כל אחד מכיל עד 4,000 מ"ק וכולם יחד כ-40,000. לכל אחד היו שני פתחים: תחתון, שדרכו נשפכה אמת המים, ועליון, שמחובר לגרם מדרגות פנימי כדי שאפשר יהיה לשאוב מים כשהמפלס יורד. גרם המדרגות הוא הפרט שמסביר איך נראה הפנים היום, כי מדרגות חצובות שיורדות לאורך אחד הקירות הן הדבר הראשון שרואים מהפתח.

את המים העלו את שאר הדרך בעזרת בעלי חיים. לפי רשות הטבע והגנים, בהמות משא נשאו את המים מהבורות, דרך שער המים, אל בורות אגירה על הרמה. האנציקלופדיה יודאיקה מוסיפה את הדרכים: מעבר אחד עלה מהשורה העליונה של הבורות והסתיים בשער ממש מדרום לארמון הצפוני, ואחר הוביל מהשורה התחתונה אל שביל הנחש.

כדאי לעצור על נתון הנפח, כי המספרים שפורסמו לא מסכימים. רשות הטבע והגנים והאנציקלופדיה יודאיקה נותנות שתיהן כ-40,000 מ"ק לבורות שבמדרון. בריטניקה מתארת אמות מים שהביאו מים לבורות שהכילו כמעט 200,000 גלונים, שאותם היא מתרגמת ל-750,000 ליטר, כלומר 750 מ"ק: פחות מחלק החמישים מהנתון האחר. שתי הקביעות לא יכולות לתאר את אותם חללים, ובריטניקה לא מציינת בעמוד שלה איזו קבוצה של בורות היא סופרת.

• 12 בורות, חצובים במדרון בשני מפלסים
• עד 4,000 מ"ק כל אחד, לפי האנציקלופדיה יודאיקה
• מתמלאים מתעלות מטויחות שמוזנות מסכרים באפיקי הנחלים
• שני פתחים לכל אחד: אחד לתעלה ואחד מעל גרם מדרגות פנימי
• המים הועלו בבהמות משא דרך שער המים אל בורות על הרמה

יוסף בן מתתיהו הוא הכותב העתיק היחיד שמתאר את העבודות, והוא מתאר אותן בלי מספרים. בתרגום ויסטון של מלחמת היהודים הוא כותב שהורדוס "חצב בסלע בורות רבים וגדולים כמאגרי מים, בכל אחד מהמקומות המיושבים, הן למעלה והן סביב הארמון ולפני החומה, ובתחבולה זו ביקש שיהיו לו מים לשימושים שונים, כאילו היו שם מעיינות". הספירה של שנים-עשר, שני המפלסים והנפח מגיעים כולם מסקרים וחפירות מאוחרים יותר, לא ממנו.

מה שיוסף בן מתתיהו כן מספק הוא ההיפוך שבגללו המערכת הייתה שווה את המאמץ. כשהנציב הרומי לוקיוס פלביוס סילבה הטיל מצור על הצוק, דווקא לצרים הייתה בעיית אספקה: יוסף בן מתתיהו מציין שאת המזון היה צריך להביא ממרחק ו"גם מים היה צריך להביא אל המחנה, כי במקום לא היה מעיין קרוב". האנשים שעל ההר שתו מי גשמים שנאספו בידי מהנדס שמת מאה שנה קודם לכן.

באותו קטע הוא טוען שמאגרי התבואה, היין, השמן, הקטניות והתמרים של הורדוס היו עדיין ראויים למאכל כשהרומאים כבשו את המקום, כמעט מאה שנה אחרי שהונחו, ומייחס את זה ליובש האוויר. זו טענה של יוסף בן מתתיהו, לא עובדה שנחפרה, וכדאי לקרוא אותה כקישוט שהיא. הנקודה שאפשר להגן עליה מתחתיה צרה יותר ונתמכת טוב יותר: לא הצמא הוא שסיים את המצור.

המסלול שרשות הטבע והגנים פרסמה ב-10 בפברואר 2024 מתחיל ונגמר בבסיס הסוללה הרומית במצדה מערב, שמגיעים אליה מערד ולא מכביש ים המלח. הוא מוגדר כמסלול קווי הלוך וחזור שמתאים למשפחות, באורך של כ-200 מטר וכ-30 דקות הלוך וחזור, ונקודות העניין שלו הן בורות המים, גשר עתיק ונקודת תצפית.

מה שיש בו מוחשי במיוחד לאתר בגיל כזה. השביל מאפשר גישה לשניים מהבורות ומבט אל תוכם. בדרך הוא חוצה גשר קטן מהתקופה הרומית שנשא את אמת המים מעל ערוץ, ושימש גם אנשים ובהמות משא. לצדו שרדו קטעים של התעלות, וגם טיח מקורי, החלק שרוב המבקרים לא מצפים לו: האיטום הוא משטח העבודה של המערכת, והוא עדיין על הסלע.

כדאי להבהיר מה עתיק ומה לא. הבורות, שרידי התעלות, הגשר והטיח הם השרידים. משטח ההליכה, השילוט ואמצעי הבטיחות הם של רשות הטבע והגנים, שהוסיפה אותם כדי להנגיש את המקום; בתיאור המסלול שלה אין אזכור לשחזור של הבורות עצמם. זו הנגשה ולא שחזור.

השביל פתוח בכל העונות, אבל נסגר בימים גשומים ובימים שאחריהם בגלל סכנת שיטפונות, ובימים של עומס חום קיצוני. יש בסגירה הזאת סימטריה מסוימת: השיטפונות שסוגרים את השביל הם אותם שיטפונות שהמערכת כולה נחצבה כדי ללכוד.

• כ-200 מטר, כ-30 דקות הלוך וחזור
• מתחיל בבסיס הסוללה, במצדה מערב, מצד ערד
• שני בורות, גשר מהתקופה הרומית, שרידי תעלות וטיח מקורי
• סגור בימים גשומים, אחרי גשם ובחום קיצוני

בור המים הדרומי הוא זה שרוב המבקרים באמת נכנסים אליו, והוא שונה משנים-עשר הבורות שבמדרון. הוא נמצא על הרמה, בקצה הרחוק מהרכבל, וזה חלל אגירה גדול שגרם של 64 מדרגות יורד עד רצפתו. על הקיר שליד המדרגות יש כתובת שרשות הטבע והגנים מתארת כשריד לביקור של תנועת נוער במצדה ב-1941.

הכתובת הזאת היא פיסה קטנה מההיסטוריה המודרנית של ההר שנשארה בתוך פיסה מההיסטוריה העתיקה שלו. העליות של תנועות הנוער בשנות ה-40, בהובלת שמריה גוטמן, הן שהפכו את מצדה לסמל לאומי והן שהובילו בסופו של דבר לחפירה הישראלית הראשונה. מישהו באחת העליות האלה ירד 64 מדרגות לתוך החושך עם משהו חד.

בורות הרמה היו קצה האספקה של המערכת ולא עיקרה. רשות הטבע והגנים אומרת במפורש שיש על הפסגה ובצלע המזרחית שלה בורות מרשימים נוספים, אבל רוב המים נאגרו במערך שבמדרון. החללים שלמעלה החזיקו את מה שהועלה, כלומר את מה שבעלי חיים יכלו להעביר ביום.

הבורות היו בין הדברים הראשונים שמישהו זיהה על ההר. חוקרים אמריקאים זיהו את מצדה עצמה בטלסקופ מעין גדי ב-1838; עשר שנים אחר כך, ב-1848, הגיעו למקום קציני ים אמריקאים וזיהו את הבורות. האנציקלופדיה יודאיקה מייחסת לסנדל את גילוי מערכת המים ב-1905, ומתעדת שש. גוטמן וא. אלון חקרו את מערכת המים של הורדוס ב-1953.

את העונה של 1953 רשות הטבע והגנים רואה כנקודת המפנה. החפירה הישראלית הראשונה במצדה, שגוטמן הוביל, זיהתה את מערכת אספקת המים, קבעה את התוואי המלא של שביל הנחש וזיהתה נכון את הארמון הצפוני כארמון של הורדוס. מערכת המים לא הייתה תוספת שולית בחפירה הזאת; היא הייתה אחת משלוש התוצאות שלה.

כדאי לציין סתירה אחת, כי קורא שמשווה בין עמודים ייתקל בה. העמוד של רשות הטבע והגנים לגישה המערבית קורא לבורות האלה הבורות הצפוניים וממקם אותם במדרון הצפוני של מצדה. העמוד שלה על שביל בורות המים ממקם את אותה מערכת של שנים-עשר בורות במדרון המערבי. האנציקלופדיה יודאיקה מתארת את המעבר מהשורה העליונה כמסתיים בשער ממש מדרום לארמון הצפוני, ואת המעבר מהשורה התחתונה כמוביל לשביל הנחש, מה שממקם את המערך סביב הפינה הצפון-מערבית של הצוק. התיאורים הם של מערכת אחת; פשוט לא יישרו קו בין השמות.