תל באר שבע

התל מתנשא לגובה 307 מטר מעל פני הים, ורק כ-20 מטר מעל המישור שסביבו, ובבקעת באר שבע זה מספיק כדי להיות הגבעה היחידה באופק. הוא נמצא במקום שבו נחל חברון פוגש את נחל באר שבע, במה שרשות הטבע והגנים מתארת כקצה הדרומי של העולם המיושב: מצפון לו שדות לס שמקבלים כ-200 מילימטר גשם בשנה; מדרום וממזרח, מדבר.

העקבות הראשונים הם חרסים כלקוליתיים מהאלף ה-4 לפנה"ס, בלי שום בנייה. אחר כך כלום במשך יותר מאלפיים שנה. היישוב התחדש בסוף האלף ה-2 ונמשך כחמש מאות שנה, והחופרים חילקו אותו לתשע שכבות. שכבה 9 הייתה בורות וצריפים; שכבה 7, במאה ה-10 לפנה"ס, הייתה כעשרים בתי ארבעה מרחבים שהוצבו בחגורה סגלגלה סביב חצר פתוחה, ובהם אולי מאה איש. העיר המבוצרת הראשונה, שכבה 5, קמה בתחילת המאה ה-9 מאחורי חומה מלאה בעובי ארבעה מטרים, עם חלקלקה משופעת לרגליה ושער שהגן עליו שער שני, חיצוני.

המאה ה-8 הביאה בנייה מחדש ששינתה הכול. החומה המלאה פורקה, ובמקומה הוקמה חומת סוגרים, שני קירות מקבילים שמחולקים לחדרים. שער חדש נבנה על חורבות הקודם, השער החיצוני ננטש, ומערכת המים תוקנה אחרי שחלק מהתקרה שלה קרס. רשות הטבע והגנים מפרשת שינוי בהיקף כזה כתוצאה של רעידת אדמה, ומציינת שיש חוקרים שקושרים אותה לרעידה שספר עמוס מתארך לשנתיים לפני פעילות הנביא.

העיר המקראית האחרונה, שכבה 2, נשרפה. החורבן מתוארך לסוף המאה ה-8 לפנה"ס ומיוחס בדרך כלל למסע של סנחריב ב-701 לפנה"ס, זה שמתועד במנסרה של המלך האשורי עצמו ובספר מלכים ב'. ניסיון לבנות מחדש, שכבה 1, ננטש כמעט מיד, והגבעה נשארה בחורבנה עד התקופה הפרסית.

• התקופה הכלקוליתית, האלף ה-4 לפנה"ס: חרסים, בלי מבנים
• שכבות 9 עד 8, המאות ה-12 עד ה-11 לפנה"ס: בורות, צריפים, בתי האבן הראשונים
• שכבה 7, המאה ה-10 לפנה"ס: יישוב סגור של כ-20 בתים
• שכבות 5 עד 4, המאה ה-9 לפנה"ס: עיר מנהלית מאחורי חומה מלאה
• שכבות 3 עד 2, המאה ה-8 לפנה"ס: נבנתה מחדש מאחורי חומת סוגרים, ונשרפה בסביבות 701 לפנה"ס
• שכבה 1, תחילת המאה ה-7 לפנה"ס: ניסיון שננטש להתחיל מחדש

מה שצריך להסתכל עליו ממגדל התצפית הוא לא מבנה מסוים אלא הצורה. העיר סגלגלה, לפי קו הגובה של הגבעה, עם בליטה מכוונת אחת מזרחה כדי להכניס את פיר הכניסה של מערכת המים לתוך הביצורים. רחוב עובר לאורך כל הצד הפנימי של החומה, ברוחב של כשני מטרים, ורחובות נוספים חוצים את המרכז בקווים ישרים. כל הרחובות מסתיימים באותו מקום, רחבה ממש בתוך השער הראשי, שהייתה השטח הפתוח היחיד בעיר.

התוכנית הזו לא נוצרה במקרה. באמצע הרחוב ההיקפי חפרו החופרים לעומק של כשלושה מטרים ומצאו את קו הרחוב הקודם באותו מקום, כלומר התוכנית שרדה משכבה 5 במאה ה-9 ועד סוף שכבה 2 במאה ה-8. הבתים נבנו לתוך חומת הסוגרים, כך שהחדר האחורי של משפחה היה תא בביצורים. רשות הטבע והגנים מסיקה את המסקנה המתבקשת: האנשים שגרו שם היו אחראים להחזיק את החומה.

מבני הציבור נמצאים במקום שבו מתכנן היה שם אותם. ממש בתוך השער יש מתחם של כ-600 מ"ר, שלושה מחסנים שכל אחד מהם מחולק בשתי שורות של עמודי אבן לשלושה אולמות ארוכים, ובהריסות נמצאו מאות כלי חרס. האולם האמצעי בכל אחד היה מעבר לחמורי משא; האולמות הצדדיים החזיקו את הסחורה. בסמוך יש מבנה גדול עם מסדרון כניסה, שני אולמות טקס מרוצפים, חדרי מגורים, מטבח ומחסן, שהחופרים קשרו לפקיד העיר המוזכר במקרא ושהשלטים בגן מכנים ארמון המושל.

השער עצמו הוא היום שני שערים בבת אחת, ולוקח רגע לקרוא אותו. משמאל למעבר נמצא הצד השמאלי של השער מהמאה ה-8, של שכבות 3 ו-2; מימין, ונמוך יותר, נמצא הצד הימני של השער מהמאה ה-9, של שכבות 5 ו-4. באחד מתאי השער נמצאו ספסלים מטויחים, מהסוג שהמקרא מושיב עליהם זקנים, סוחרים ושופטים כשעושים עסקים בשער.

מתישהו במאה ה-8 לפנה"ס פירקו האנשים שניהלו את העיר הזו את המקדש שלה, שברו את מזבח האבן הגדול שעמד בו, והשתמשו באבנים המסותתות כחומר בנייה רגיל בפינה הצפונית של המחסן. החופרים מצאו אותן שם, זיהו שהן שייכות זו לזו, והרכיבו אותן מחדש כמזבח עם קרן בכל אחת מארבע הפינות, מהסוג שהמקרא מזכיר שוב ושוב. יוחנן אהרוני פרסם את הממצא ב-1974 תחת הכותרת The Horned Altar of Beer-sheba.

השאלה המעניינת היא מתי, כי התשובה קובעת איזה מלך הורה על כך. לפי הקריאה של אהרוני, שרשות הטבע והגנים מדפיסה היום, הקבורה שייכת לרפורמה הדתית שמיוחסת לחזקיהו מלך יהודה בסוף המאה ה-8, אותה תוכנית שמיוחס לה גם הוצאת המקדש בתל ערד משימוש. יגאל ידין חלק עליו בכתב שנתיים אחר כך, במאמר ב-Bulletin of the American Schools of Oriental Research בשם Beer-sheba: The High Place Destroyed by King Josiah, שבו תיארך את הקיר שהחזיק את האבנים למועד מאוחר בהרבה וייחס את המעשה למלך רפורמטור אחר. הוויכוח מעולם לא הוכרע לגמרי לטובת צד אחד.

יש מוזרות נוספת בסמוך. בית המרתף, שהיסודות שלו נמצאים כארבעה מטרים מתחת לפני השטח, עם שני חדרים שנראה שהיו מרתפים, נראה לאהרוני עמוק מכדי להיות רגיל, והוא הציע שהעומק נוצר מהריסת המקדש שעמד במקום. זו פרשנות, לא ממצא, והחומרים של הגן עצמו מציגים אותה כדעתו ולא כעובדה.

המזבח שעומד ברחבה בכניסה הוא העתק. המקורי, המורכב מחדש, נמצא במוזיאון ישראל בירושלים, כך שמי שרוצה לראות את האבנים עצמן צריך נסיעה נפרדת.

לעיר על הגבעה הזו היו שתי בעיות מים נפרדות, והיא פתרה אותן בנפרד. האספקה היומיומית הגיעה מבאר שנחפרה ממש מחוץ לשער, ומה שמדהים בה בעיקר הוא כמה עמוק היא יורדת. כשצביקה צוק חפר אותה מחדש, בשלב הראשון של עונת החפירות המחודשת של זאב הרצוג בשנים 1993 עד 1995, הגיעו למים בעומק 69 מטר מתחת לפני השטח, יותר מפי שלושה מגובה התל מעל המישור. רשות הטבע והגנים מכנה אותה אחת הבארות העמוקות בישראל. ייתכן שהיא נחפרה כבר ביישוב הראשון מתקופת הברזל על הגבעה.

אספקת המים למצור הייתה מבנה אחר לגמרי, שנבנה לתוך הביצורים בצד הצפון-מזרחי. פיר מדופן באבן, עם גרם מדרגות בתוך הדופן שלו, יורד למאגר שנחצב בקירטון, מחולק לחמישה חללים ומכיל כ-700 מטר מעוקב, שהוזן בתעלה מתפתלת שלקחה מי שיטפונות מנחל חברון. שני התיאורים שרשות הטבע והגנים מפרסמת לא מסכימים על הפיר: חוברת הגן ל-2026, שאת הטקסט שלה כתב הרצוג, מציינת 17 מטר, ואילו אתר האינטרנט של הרשות עצמה אומר 20. שני המספרים מגיעים מהמפעיל, וכדאי לדעת את זה לפני שמישהו יצטט לכם אחד מהם.

קירות המאגר ישרים, והם לא לנוי. הם נבנו כתמיכות לתקרה אחרי שהחללים נחצבו, והטיח העבה שאוטם את המים עדיין נושא את טביעות האצבעות של מי שמרח אותו. המערכת יצאה משימוש בסוף התקופה ההלניסטית, כנראה כשרעידת אדמה מוטטה חלק ממנה וחסמה את תעלת ההזנה. היא נוקתה, שומרה יחד עם רשות העתיקות ונפתחה למבקרים ב-2003.

תוצאה מעשית אחת מכל זה: הדרך החוצה ממערכת המים היא פתח משני שנחצב בעת העתיקה, נאטם כשהעבודה הסתיימה ונפתח מחדש בידי החופרים. היום הוא משמש כיציאה מהתל, כך שבמסלול של הגן, הירידה דרך מערכת המים מסיימת את הביקור.

כמעט כל מה שעומד מעל גובה הברך בתל באר שבע נבנה מחדש, והאתר אומר את זה בפשטות יוצאת דופן. על המבנים מסומן קו. מתחתיו הקירות מקוריים ונמצאו שלמים בחפירה. מעליו, הבנייה הורכבה מחדש מאבנים שנמצאו בהריסות, או שהקיר הוגבה שוב בלבני בוץ, החומר שבוני תקופת הברזל השתמשו בו על יסודות אבני השדה שלהם.

השחזור בוצע ב-1990 בידי מה שהייתה אז רשות הגנים הלאומיים, יחד עם המנהלת לפיתוח התיירות בנגב, בניהול מנהל האתר אליהו אבן חיים. את התוכנית, כולל מגדל התצפית, תכנן האדריכל לורנס א' בלקין, עם זאב הרצוג כיועץ ארכיאולוגי. שימור קירות לבני הבוץ החשופים התחיל הרבה קודם, עוד בזמן החפירה עצמה, ומומן בעיקר בידי עיריית באר שבע.

זה חשוב בשביל מה שהמבקרים צריכים לצפות לו. בנייה מקורית לא שרדה כאן לגובה של ממש, ומי שמקווה להריסות עומדות יתאכזב. מה שיש כאן במקום זה הוא בהירות: תוכנית עיר שלמה שאפשר לעבור בשעה, כשההתערבות המודרנית מסומנת ולא מוסווית. שחזור כזה שנוי במחלוקת בעולם השימור, ותל באר שבע נמצא בקצה הכן שלו.

התל עוד בוצר במאה ה-20. במלחמת העולם הראשונה השתמש הצבא העות'מאני בבאר שבע כבסיס היערכות נגד תעלת סואץ והציב עמדת תותח בראש התל; היא נכבשה ב-31 באוקטובר 1917. שני התיאורים של רשות הטבע והגנים עצמה לאותו יום שונים: החוברת מייחסת את הכיבוש ליחידת חי"ר של אנז"ק, והאתר לפרשי אנז"ק, והתיאור של אנדרטת המלחמה האוסטרלית מתאר פרשים קלים מהגדודים ה-4 וה-12 שהסתערו על התעלות הטורקיות ונכנסו לעיר בתוך פחות משעה. למרגלות מגדל התצפית נמצאים שרידי מצודה רומית בצורת מעוין מהמאה ה-2 או ה-3 לספירה, ששוקמה בתקופה הערבית הקדומה.