פארק הירקון

גני יהושע היא חברה עירונית שמפעילה גם את פארק מנחם בגין בדרום העיר, ומאז 2003 גם את גני הטבע באבו כביר. לפי הגרסה שלה לראשית הפארק, דוד בן-גוריון הקצה את הקרקע לעירייה בלירה אחת לדונם, בתנאי שלא ייבנו בתים משני צדי הירקון ושהקרקע תישאר פתוחה כמרכז השטח הירוק של העיר. התכנון החל ב-1969, והחברה הוקמה ב-1973.

אין מה לקנות בקצה, כי אין קצה שבו אפשר לקנות. נהגים משתמשים בחניונים שליד שדרות רוקח: המפעיל מציין חניון ברוקח 94 וחניון נוסף ברוקח 80, שניהם פתוחים מסביב לשעון, וגם חניון ספורטק. הרכבת עוצרת בתחנה שהמפעיל עדיין מכנה אוניברסיטה-גני התערוכה, וקווי האוטובוס שהוא מציין הם מטרופולין 47 ו-48 ודן 22, 89 ו-189.

הירקון הוא עמוד השדרה ונקודת הייחוס לכל השאר. המפעיל מודד אותו ב-28 ק"מ, מהמעיינות בראש העין ועד השפך; רשות הנחל מודדת את האפיק ב-27.5 ק"מ, עם מרחק בקו אווירי של כ-15 ק"מ; בריטניקה נותנת כ-16 מייל. 4 הקילומטרים התחתונים הם שפך שאליו הים התיכון נדחף עם הגאות. הליכה לאורך כל הגדה הצפונית התאפשרה רק בנובמבר 2011, אחרי שהעירייה ניצחה במשפט ארוך לפינוי יישוב צריפים שנקרא כפר הדייגים.

הרעיון נולד בתקופת כהונתו של מאיר דיזנגוף, ב-1929. שום דבר לא נעשה בו עד 1950, וטקס נטיעת העצים נערך ב-5 ביולי 1951, ליד הנקודה שבה האיילון מתחבר לירקון. הנטיעות הועברו אז לקבלן פרטי שעבד חלקה אחר חלקה בלי תוכנית כוללת, והתיעוד העברי מודה שבתחילת שנות ה-60 התוצאה לא עמדה בהשוואה לפארק הלאומי ברמת גן.

ב-1962 מונתה ועדה להרחבת הפארק, ובין חבריה האדריכל אבא אלחנני, לצד משה אקרון ואברהם קרוון. הוועדה החליטה להרחיב את הפארק כך שיכלול את מוזיאון ארץ ישראל ואת תל קסילה, ולהוסיף אגם, אולם ספורט, רכבת קטנה ותיאטרון לילדים. התוכנית שאומצה הייתה של אלחנני, שפותחה עם אדריכל הנוף יוסף סגל, ואת הבנייה הוביל אקרון, שהפך למנכ"ל הראשון של הפארק.

מה שרוב המבקרים הולכים בו הוא התכנון מחדש של שנות ה-70, של אדריכלי הנוף צבי דקל, גדעון שריג ויוסף סגל, שזכו עליו בפרס רוקח. האגם נחפר ב-1977, הספורטק וגן הוורדים נפתחו ב-1978, ושריג הוא אדריכל הפארק מאז אמצע שנות ה-80.

שתי הגרסאות שפורסמו לגבי השם לא מסכימות. לפי המפעיל, החברה שנוסדה ב-1973 נקראה גני יהושע על שם יהושע רבינוביץ, ראש העיר מ-1969 עד 1974 ולימים שר האוצר. הערך האנציקלופדי בעברית מתארך את קריאת הפארק בשם הזה ל-1982, שלוש שנים אחרי מותו של רבינוביץ. אף אחת מהן לא מתייחסת לאחרת.

גן הסלעים משתרע על 40 דונם באמצע הפארק, והוא אוסף גאולוגי לא פחות מגן: סוגי סלעים הובאו מהחרמון בצפון ועד אילת בדרום, ומאות מיני צמחים ישראליים נשתלו ביניהם. המפעיל מונה עצי חורש ים תיכוני, ובהם אלה ארץ-ישראלית ואלון התבור, וגאופיטים, ובהם כלניות, רקפות וחצבים, כך שמה שפורח משתנה מאוד מחודש לחודש.

גן הקקטוסים והצמחים הבשרניים משתרע על כ-26 דונם, ויש בו כ-50,000 צמחים מכ-3,500 סוגים ומינים, ובהם חלבלובים, צריאוסים, אלוויים וצברים. לפי המפעיל, חלקם הגיעו כזרעים והונבטו במשתלות של הגן עצמו, חלקם הגיעו כצמחים ממזרח אפריקה ומהקלהארי שבנמיביה, וחלקם נתרמו מאוספים פרטיים בישראל.

הגן הטרופי ניטע בשנות ה-70 על כ-20 דונם, ולשם כדאי ללכת באוגוסט, כי כל העניין שלו הוא לחות וצל: השקיה תכופה, עצים ירוקי עד גבוהים ומבני הצללה שומרים על הצמחים בחיים, ובדרך אגב גם על המבקר קריר. דקלים, שרכים, במבוקים, ציקסים, צמחים ממשפחת הלופיים וצמחי מים גדלים סביב בריכות עם דגים. הגן הגזום, כ-15 דונם, הוא בעל מזג הפוך: ערוגות גאומטריות, מזרקות ותעלות מים בסגנון הקלאסי והאסלאמי המוקדם, זית, דפנה והדרים בחצי הים תיכוני, ושברים ארכיאולוגיים ופסיפסים שמשולבים בתכנון.

ארבעתם חינמיים, ואף אחד מהם לא שומר על שעות הפארק. העמודים בעברית של המפעיל מפרסמים לוחות זמנים לקיץ ולחורף; העמודים באנגלית מפרסמים לוח אחד קבוע של א'-ו' 09:00-16:00 ושבת 10:00-16:00. כשיש סתירה, העמודים בעברית מלאים ומתוחזקים טוב יותר. אסור להכניס כלבים לאף אחד מהארבעה.

• גן הסלעים וגן הקקטוסים, קיץ: א'-ה' 09:00-18:00, ו' ושבת 09:00-16:00.
• הגן הטרופי, קיץ: א'-ה' 09:00-17:30, ו' ושבת 09:00-16:00.
• גן הסלעים, גן הקקטוסים והגן הטרופי, חורף: א'-ה' 09:00-16:00, ו' ושבת 09:00-15:00.
• הגן הגזום, חורף: 09:00-16:00 בכל יום שבו הוא פתוח.
• הכניסה האחרונה לכל הארבעה היא חצי שעה לפני שעת הסגירה שמצוינת.

הירקון מנקז אגן היקוות של 1,800 קמ"ר, שכולל את נחלי קנה, רבה, שילה ואיילון, והוא היה הגדול מבין נחלי החוף שמגיעים לים התיכון. לפי רשות הנחל, עד אמצע שנות ה-50 זרמו בו כ-200 מיליון מ"ק של מי מעיינות בשנה, ספיקה של כ-25,000 מ"ק בשעה, נקיים מספיק לדיג ולשחייה. אז לכד קו ירקון-נגב את המעיינות, והסיכום של הרשות עצמה בוטה: הנחל למעשה התייבש, הפך לתעלה של ביוב, פסולת תעשייתית ודשנים, והמערכת האקולוגית המימית שלו קרסה.

שני הנתונים שמסתובבים לגבי הזרימה שאבדה לא זהים. רשות הנחל מדברת על כ-200 מיליון מ"ק בשנה; עמוד ההיסטוריה של מפעיל הפארק מדבר על כ-100 מיליון לאותה תקופה. אף אחד מהם לא מסביר את הפער, וסדר הגודל הוא החלק האמין.

רשות נחל הירקון הוקמה ב-1990, מכוח צו הקמה מ-1988, ותפקידה למנוע זיהום, לשקם את הנחל ולהכשיר אותו לנופש. היא מדווחת על כ-1,800 מ"ק בשעה של מי מעיינות שמגיעים לאפיק, כ-5% מהספיקה ההיסטורית, ועוד כ-1,500 מ"ק בשעה של קולחים מטוהרים. מינים שנשמרו באוספי מקלט הוחזרו לנחל, ובהם נימפאה תכולה ולבנון הירקון. צבים רכים נמצאים במעקב, וכמה תצפיות בודדות בחתול ביצות לאורך שלושים שנה נחשבות עדות למארג מזון מתפקד, כי החיה הזאת היא טורף-על.

מה שהעלה את הזיהום לסדר היום הלאומי קרה ב-14 ביולי 1997, בקצה המזרחי של הפארק. גשר זמני להולכי רגל מעל הירקון, בדרך לאצטדיון רמת גן לטקס הפתיחה של המכביה, קרס תחת המשלחת האוסטרלית. ספורטאי אחד מת בנפילה; שלושה נוספים מתו אחר כך מזיהומים שנדבקו בהם במים. ועדת חקירה מצאה שהגשר נבנה בלי ההיתר הנדרש, לפי תכנון שהיה רחוק מתקן העומס, וחמישה אנשים הורשעו לימים בגרימת מוות ברשלנות.

שבע טחנות נקרא על שם שבע הטחנות בחלק המערבי של מתחם טחנות גדול בהרבה שפעל כאן מאז התקופה העות'מאנית. סכר עצר את הירקון, והמפעיל מעריך את הזרימה השנתית אז ב-210 מיליון מ"ק; המים זרמו בתעלה שנחצבה במיוחד כדי לסובב את אבני הריחיים. במאה ה-19 נבנו טחנות נוספות, והמקום תפקד כמרכז כפרי, עם בית קפה ומעגן סירות לחקלאים שחיכו שעות או ימים לתבואה שלהם. הטחינה נפסקה כשלא יכלה להתחרות במפעלים מודרניים, ב-1936 לפי הגרסה העברית ובשנות ה-30 לפי הגרסה האנגלית של המפעיל.

כדאי לומר בפשטות כמה מזה מקורי, כי הגרסאות שפורסמו לא תואמות. לפי המפעיל, האתר עבר שחזור מקיף בין 1990 ל-2008, הניהול עבר למכון אבשלום, וחפירה בהובלת יהושע דריי חשפה ממצאים מהתקופה העות'מאנית. הערך האנציקלופדי בעברית אומר שהאתר נחשף ושוחזר חלקית ב-2000 וב-2001. כך או כך, מה שעומד שם הוא חורבה מיוצבת עם עבודה מודרנית בתוכה, לא טחנה פועלת.

עשר טחנות, בצד של רמת גן בין האצטדיון לקניון, הוא הגדול באתרי הטחנות של הירקון, עם מבנה שמתנשא עד שלושה מטרים. הוא נחשף ב-1993 מתחת לצמחייה ולסחף. הטחינה כאן מתחילה בתקופה הרומית, אז פעלו לפחות עשרים זוגות אבנים; השם התקבע על עשר כי עשרה זוגות פעלו בזמן הקרבות של תחילת המאה ה-20. מפעילי הטחנות בנו חומת שיטפון באורך 80 מטר ומערכת של סכרים ותעלות שהזינה שתים עשרה עמדות טחינה, והמבנה שימש גם כמעבר על הנהר, גשר האבן ג'יסר אל-חדר, שיהודית מונטיפיורי תיעדה שעברה בו ב-1839. בשיאו פעלו כאן 18 זוגות אבנים, וכל אחד טחן 30 עד 40 ק"ג קמח בשעה, ובחפירה נמצאה מנהרה שקרסה ובה סליק נשק של המחתרת הציונית.

תל נפוליאון, מדרום לירקון וממזרח לאיילון, הוא הדבר העתיק השלישי כאן: תל בצורת אוכף בשטח של כארבעים דונם, שמתנשא לגובה 38 מטר מעל פני הים, והממצא העיקרי בו הוא פיר של מערכת מים כנענית. הוא לא מוסדר כאתר מבקרים, והפרס על הטיפוס הוא הנוף.

שני מקומות כאן קולטים קהל גדול. אמפיתיאטרון וול הוא הבנוי, עם קפטריה לידו וקופה שנפתחת שעתיים לפני ההופעה ומוכרת רק לאותו ערב. השני הוא בכלל לא מקום הופעות במובן האדריכלי: מדרון פתוח בשם גבעת המופעים, שבו הקהל עומד על הדשא.

נתוני הקהל המתועדים הם מהסוג שבדרך כלל קשור לאצטדיונים. מייקל ג'קסון הופיע שני ערבים בספטמבר 1993 מול כ-100,000 איש בסך הכול; מדונה הגיעה אחריו ב-4 באוקטובר 1993 מול כ-80,000. בתקופה אחת ביולי 2017 הפארק קלט 57,204 צופים לבריטני ספירס, 60,000 לגאנז אנד רוזס ו-48,011 לרדיוהד. ברונו מארס הופיע מול 62,000 ב-4 באוקטובר 2023; הערב השני שלו, שנקבע ל-7 באוקטובר בערב, בוטל.

למסחר הזה יש מחיר בתוך הפארק. פינת החי בבבלי נסגרה לצמיתות במאי 2023, ובין הסיבות שניתנו היו חשש מהחזקת בעלי חיים בתנאים גרועים ורעש ההופעות בסמוך. הסלעים מהמתחם שלה סודרו מחדש והושארו במקום, כדי שאנשים יוכלו לשבת עליהם.