פרופ' שמעון שטראוס ואח' נ' ירון נאור ואח'

פסק-דין

1.בין הצדדים נתגלעה מחלוקת לגבי פרשנות הסכם שיתוף במקרקעין. ההסכם נעשה בשנת 1986 בין בעל המגרש לבין המערערים, שרכשו מבעל המגרש שטח של 1000 מ"ר מתוך שטח של 5000 מ"ר, והקימו עליו בית בשטח של 300 מ"ר. המשיבים רכשו מבעל המגרש בשנת 2008 את יתרת השטח (4000 מ"ר).

הנפקות של המחלוקת היא אם המערערים הם הזכאים לבנות בשטחם יחידת דיור נוספת בשטח של 300 מ"ר (ובסה"כ 2 יחידות דיור על שטח של 1000 מ"ר), או שהמשיבים הם הזכאים לכך (ובסה"כ 2 יחידות דיור על שטח של 4000 מ"ר).

2.בית משפט קמא בחן את הסכם השיתוף, על פי תכליתו, לשונו, הגיונם של דברים והתנהגות המערערים לאורך השנים ופסק כי יש לפרש את ההסכם לשיטתם של המשיבים.

על מסקנה זו של בית משפט קמא, נסב הערעור דכאן.

3.לאחר ששמענו טיעוני הצדדים ועיינו בחומר שבפנינו, איננו רואים מקום להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא ואנו מאמצים אותו מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

4.למעלה מן הצורך, ובהיבט של פרשנות ההסכם, נציין כי קשה להלום כי בעל המגרש – אשר בעת חתימת הסכם השיתוף שייר לעצמו שטח של 4 דונם מתוך 5 דונם – ויתר על זכויות בניה עתידיות ביתרת השטח שנותרה בבעלותו. לטעמנו, פרשנות זו לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם הגיונם של דברים, אלא גם אינה מתיישבת עם הוראות הסכם השיתוף, המתייחס במפורש לזכויות בניה עתידיות.

5.אשר על כן, הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 25,000 ש"ח.

ניתן היום, א' בתמוז התשע"ז (25.6.2017).