הרשות המוסמכת ואח' נ' בוריס וסטל ואח'

פסק-דין

השופט מ' חשין:

המשיב לפנינו הגיש תביעה להכרה בו כנכה לפי חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד1954- (להלן - החוק). הרשות המוסמכת הכירה אך בחלק מתביעתו, ועל כך הגיש המשיב ערר לפני ועדת ערר שהוקמה לפי החוק. ועדת הערר החליטה לקבל את עררו של המשיב בחלקו, ולדחותו בחלקו האחר. על החלטה זו של ועדת הערר הוגשו שני ערעורים לבית-המשפט המחוזי: ערעורו של המשיב על דחיית עררו, וערעורה של הרשות המוסמכת על אותו חלק של ערר המשיב אשר נתקבל בידי ועדת הערר.

להשלמת הדברים ייאמר, כי הנכות שוועדת הערר הכירה בה (בחלקה) היא פזילה בעין ימין של המשיב, והנכות שוועדת הערר לא הכירה בה היתה הפרעה בראייה בעין ימין של המשיב.

בית-המשפט המחוזי שמע את טיעוני הצדדים, ולסופו של פסק-הדין החליט (ברוב דעות) כלהלן: "הוחלט ברוב דעות לבטל את החלטת ועדת העררים, ולהכיר במלוא נכותו של המשיב. אין צו להוצאות.".

כחצי שנה לאחר מתן פסק-הדין, הגיש המשיב "בקשה לקביעת דיון נוסף בהחלטה מיום 22.6.97" - הוא פסק-הדין האמור - ובה עתר לבית-המשפט כי ייתן החלטה נוספת ולפיה תוכר לא אך נכותו של המשיב בגין פזילה אלא נכותו בגין קוצר ראייה גם-היא. לאמור: לטענת המשיב, יש ל"פרש" את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי כפסק-דין שקיבל את ערעורו בעניין קוצר הראייה.

בקשה זו באה לפני יושב-ראש ההרכב, כבוד השופט אבן-ארי, ובהחלטה מנומקת קבע כבוד השופט אבן-ארי, כי בפסק-הדין נתכוונו שופטי הרוב להכיר לא אך בפזילתו של המשיב כנכות מזכה בתגמולים, אלא בקוצר הראייה אף-הוא. החלטה זו - חתם עליה כבוד השופט אבן-ארי בלבד, וכמסתבר לא ראו אותה שני החברים האחרים למותב השלושה.

על החלטה זו ביקשה הרשות המוסמכת רשות ערעור, ובין השאר טוענת היא כי כבוד השופט אבן-ארי לא היה מוסמך כלל ל"פרש" את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בהמשך אחד, מבקשת הרשות המוסמכת לקבוע כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, כלשונו וכרוחו, לא קיבל את ערעורו של המשיב באשר להפרעת הראייה בעין ימין שלו. הרשות המוסמכת קיבלה רשות ערעור ועתה מונח ערעורה לפנינו.

אין צורך כי נכניס עצמנו בעובי הקורה וכי ניתן דעתנו על כל טיעוניה של הרשות המוסמכת לגופו של עניין. לדעתנו, החלטתו של כבוד השופט אבן-ארי דינה ביטול, ומשני טעמים אלה: אחד, בית-המשפט המחוזי לא היה מוסמך כלל "לפרש" את פסק-דינו. משנסתיים הדיון בערעור, סיים בית-המשפט המחוזי את מלאכתו - בית-המשפט היה "פונקטוס אופיציו" - וממילא לא היה מוסמך "לפרש" את פסק-הדין שנתן. שניים, אם כך באשר לבית-המשפט במושבו, לא-כל-שכן שהשופט אבן-ארי, הוא לבדו, לא היה מוסמך "לפרש" את פסק-הדין. אין מנוס, איפוא, מביטול החלטתו של השופט אבן-ארי, וכך אנו מחליטים.

אשר לגופו של עניין: פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אכן לוקה באי-בהירות. לכל אורכו מדבר פסק-הדין על נושא הפזילה, ואך לסופו מוצאים אנו כי בית-המשפט מבטל את החלטתה של ועדת הערר במלואה. נוצרת, איפוא, אי-בהירות באשר להחלטה הסופית, אם עניינה אך בפזילה או גם בקוצר הראייה.

בנסיבות אלו, ובכדי להסיר ספק, אנו מחליטים כלהלן: החלטתו של בית-המשפט המחוזי בנושא הפזילה תישאר על מכונה ולא יחול בה כל שינוי. אשר לקוצר הראייה של המשיב, אנו מחליטים להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי, אשר יחזור ויפסוק בנושא זה לאחר שמיעת טיעונים מפי באי-כוח בעלי-הדין.

אין צו להוצאות בערעור זה.

היום, ד' באלול התש"ס (4.9.2000).

שופטשופטש ופטת

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי