אילן שטרק ואח' נ' David Geller

פסק-דין

בתביעתו לפני הערכאה הדיונית טען המשיב כי במהלך חודש יוני 2006 קיבלו ממנו המערערים הלוואות אישיות בסכום כולל של 434,000 דולר ארה"ב – 384,000 דולר ארה"ב למערער 2 ו-50,000 דולר ארה"ב למערער 1.

בסעיף 88 לכתב הגנתם טענו המערערים שהסכומים דנן שהועברו אליהם אינם נוגעים לענייני החברה וכי הם ניתנו להם כהלוואות שטרם הגיע מועד פרעונן. עוד טענו המערערים כי מועד הפרעון המוסכם אמור היה להיות מועד גיוס הון לחברה בדרך של הנפקה.

המערער 2 אישר בעדותו שמדובר בהלוואה פרטית, הגם שהוסיף שלא נערך הסכם הלוואה בינו לבין המשיב. לעומתו, המערער 1 טען בעדותו שלא קיבל הלוואה פרטית מהמשיב, אלא תמורה בגין מכירת מניות.

בית המשפט המחוזי לא קיבל את גרסתו של המערער 1 בקובעו כי לא הונחה לגרסה זו תשתית ראייתית כלשהי, וכן בהסתמך על הסתירה שנפלה בין גרסאותיהם של המערערים והסתירה שנפלה בין גרסת המערער 2 לבין האמור בכתב ההגנה. מכאן הסיק בית המשפט המחוזי כי צריך שיחול במקרה זה הכלל המשפטי של הודאה והדחה, שלפיו על הנתבעים (המערערים דכאן) להוכיח את גרסתם במקרה דנן, דבר שלא עלה בידם (פסקה ט' לפסק הדין קמא).

דא עקא, שבית המשפט המחוזי נמנע מלהתייחס למכלול הראייתי, שלחלקו הוא עצמו מפנה בהחלטתו מיום 23.11.2010 (פסקה ה' להחלטה) בנושא שבנדון.

אשר על כן, אנו מורים כי השאלה נשוא ערעור זה תחזור לערכאה הדיונית על מנת שזו תבחן את המכלול הראייתי שהונח לפניה ותנמק הכרעתה כדבעי.

אין אנו קובעים את סדר הדיון והיקפו, ומשאירים סוגיות אלה להכרעת בית המשפט המחוזי, שלא יהיה כבול להכרעה הקודמת, שבשלב זה אנו מתלים את תוקפה. בית המשפט המחוזי יתן דעתו לחיוב המערערים דכאן בהוצאות המשיב, כאמור בפסקה י' לפסק הדין קמא, ויכריע בשאלת ההוצאות על-פי שיקול דעתו, כנגזר מהכרעתו במחלוקת לגופה.

ניתן היום, כ"ג בסיון התשע"ה (10.6.2015).