דרור אוברמן ואח' נ' ד"ר דינה לובל

פסק-דין

א. המערערים נתבעו על-ידי המשיבה בטענות של הפרת זכויות יוצרים שלה בתכנה חברתית מסוימת. התביעה נדחתה במלואה. המשיבה חויבה בהוצאות ושכר טרחה בסך כולל של 90,000 ש"ח.

ב. הערעור מכוּון כנגד שיעור ההוצאות; נטען כי המשיבה גררה את המערערים להליך רב שנתי ולא הסכימה לסיימו בשלב מוקדם. נטען כי שכר הטרחה ששילמו המערערים לבאת כוחם יחד עם ההוצאות הגיעו אל לא הרחק מ-400,000 ש"ח (כולל). לכך הוספה טענה באשר לזמן שהשקיעו המערערים, ועל כן נטען כי סכום ההוצאות, בו מדובר, מעל לנפסק, הוא מעל 600,000 ש"ח.

ג. מנגד נטען מטעם המשיבה, כי הפסיקה מתנגדת להתערבות בפסיקת הוצאות, וכן כי הסכום שנפסק אינו נמוך בהשוואה למקובל.

ד. איננו מקלים ראש בטיעוני המערערים, המעלים סוגיה אשר מעסיקה את בתי המשפט לדרגותיהם. קרי, סוגיית פסיקת הוצאות. הדברים אינם פשוטים; גם בשאיפה לשכר טרחה ריאלי, ככל הניתן (מקום שהמחוקק לא קבע אותו כמו ב חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975), עליו להיות נורמטיבי, שהרי אין מקום – למשל – לאשר שכר טרחה גבוה במיוחד למי שבחר בעורכי דין מובילים או במספר משרדי עורכי דין גם יחד. שיעור הדברים – הכרעה בנושא שכר הטרחה נתונה לאומד דעתם של בתי המשפט לפי נסיבות התיק שלפניהם.

ה. מכל מקום, אין חולק כי המדיניות השיפוטית באשר להתערבות בפסיקת שכר טרחה היא מרוסנת ביותר, כאמור, מתוך הנחה שבית המשפט הדיוני הוא המכיר את הפרשה לעומקה. במקרה דנא, הסכום שנפסק אינו מבוטל, גם אם אינו ממצה את ההוצאות, ורואים אנו לא אחת סכומים נמוכים משמעותית מזה גם בתום משפט הוכחות.

ו. בנסיבות אלה, עם כל ההבנה ללבם של המערערים, לא ראינו להתערב. איננו נעתרים אפוא לערעור. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז בשבט התשע"ה (16.2.2015).