חאלד דיאב נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח'

פסק-דין

1.אנו מוכנים להניח, מבלי לפסוק, שטענת השיהוי כשהיא לעצמה, אינה יכולה לשמש מחסום לפני המערער לתקוף את העסקה שנעשתה על ידי המשיב מס' 2 לגבי ה"מגרש השני"; לפיכך לו הוכח באורח חד-משמעי שה"מגרש השני" הוקצה למערער בניגוד לדין המחייב עריכת מכרז, היה דין הערעור להתקבל.

2.דא עקא שהתשתית שעל יסודה הוקצה המגרש השני למערער לא נתבררה כל צרכה, לאחר שבעלי הדין בחרו שלא לקיים חקירות שבעל-פה; אשר על כן לא נסתרה טענת המערער - המוצאת לנו תימוכין מסויימים בחומר הכתוב - שהיתה מחוייבות קודמת כלפיו להקצות לו את ה"מגרש השני" כבר לפני חקיקת חוק חובת המכרזים, התשנ"ב1992- ושרק עקב תקלות ביורוקרטיות לא הובא עניינו לפני ועדת הפטור לפני כניסתו לתוקף של החוק האמור.

3.השופט המלומד נתן משקל רב לעובדה שקבלת התובענה לא תוכל להחזיר את המשיב השני למצבו הקודם, שכן עיסקת החליפין כבר אינה ניתנת לביטול; כבר נקבעו על ידי עירית נצרת עובדות בלתי הדירות במגרש השני, וכן נעשו על ידי משיב זה פעולות שונות בעלות אופי מעשי ומשפטי כאחד, וכך - כמו שכתב השופט המלומד - תגרום קבלת עתירתו של המערער למשיב "נזק רב" וכנראה גם בלתי הפיך.

המקרה שלפנינו הוא מקרה גבול, שאפשר לגלות בו פנים לכאן או לכאן, אך לאחר ששקלנו בדבר כמיטב יכולתנו, נחה דעתנו שאין קיימת עילה מספקת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה.

הערעור נדחה; בנסיבות הענין לא ראינו לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז באדר תשנ"ח (25.3.98).