דוד וולינסקי נ' ניסים ליאור ואח'

פסק-דין

1.לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני (בש"א 1275/14-א') מיום 27.2.2014 בה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת כבוד הרשמת ל' בנמלך מיום 11.12.2013.

2.בהחלטת הרשמת בנמלך נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 24.7.2013 בה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המערער על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. הרשמת קבעה כי ההליך הוגש באיחור בן חודשיים ימים וכי המערער לא נתן טעם להשתהותו, וממילא לא הוכח "טעם מיוחד" כנדרש. כמו כן הוסיפה הרשמת כי הבקשות שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי לאחר מתן ההחלטה אינן מסייעות למערער וכי על פני הדברים סיכויי ההליך אינם מצדיקים ליתן את הארכה.

3.לאחר דברים אלה הגיש המערער לבית המשפט בקשה להארכת מועד להגיש ערעור על החלטת הרשמת ובהחלטתו מיום 27.2.2014 דחה הרשם את הבקשה. הרשם קבע, בדומה לרשמת, כי המערער לא הצביע על טעם מבורר לפתיחת ההליך וכל שכן טעם מיוחד. הרשם ציין כי הדרך להשיג על החלטת הרשמת הובהרה למערער אך הוא לא הציג הסבר להתנהלותו ולאיחור בהגשת הערעור. כמו כן הוסיף הרשם כי זהו אינו האיחור הראשון מצד המערער.

4.דין הערעור להידחות. הלכה היא כי היקף שיקול הדעת הנתון לרשם רחב וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בו בקלות (ראו בש"א 7622/12 לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 16 (11.11.2012) והאסמכתאות שם). במקרה שלפניי, משיג המערער על החלטת הרשם לדחות בקשתו להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת. בהחלטתו כאמור עמד הרשם על כך שהמערער לא הציג טעם מיוחד להצדקת האיחור, אלא שהערעור שלפניי לקוני וגם בו אין כל נימוק המסביר את האיחור בהגשת ההליך ודי בכך לדחות את הערעור.

אשר על כן, הערעור נדחה.

ניתן היום, ט"ו באדר ב' התשע"ד (17.3.2014).