צ.ע. פיתוח מפעלים באור יהודה בע"מ ואח' נ' מאיר שחף ואח'

פסק-דין

לפניי ערעור על החלטתה של כבוד הרשמת ל' בנמלך (בש"א 2974/13-א') מיום 27.5.2013 בה נעתרה לבקשת המשיבים להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 10.3.2013 לפיו התקבל ערעור המערערים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, בעוד ערעור המשיבים נדחה.

בהחלטתה ציינה הרשמת כי על פי טענת המשיבים, פסק הדין נושא ההליך העיקרי הומצא לידיהם ביום 13.3.2013. ביום 25.4.2013, ארבעה ימים לאחר תום המועד לבקשת רשות ערעור, הגישו המשיבים בקשה להארכת מועד "להגשת ערעור" מן הטעם שהם הגישו בקשה להבהרת פסק הדין (להלן: בקשת ההבהרה) ולכן עתרו לארכה עד לתום 45 ימים מיום מתן ההחלטה בבקשת ההבהרה. ביום 28.4.2013 הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור שבה שבו על בקשתם להגיש ערעור "מלא ומקיף" עד לחלוף 45 ימים מיום מתן ההחלטה בבקשת ההבהרה. לפי הודעה שהוגשה לאחר מכן, ביום 28.4.2013 נדחתה בקשת ההבהרה.

בהחלטתה קבעה הרשמת כי מאחר שפסק הדין טעון רשות ערעור, פרק הזמן שעמד לנקיטת הליך הערעורי הוא 30 ימים. ככלל ציינה הרשמת, כי אם בקשת ההבהרה שהוגשה היא במהותה בקשה לתיקון פסק הדין, אז התקופה להגשת ההליך הערעורי תימנה מהיום בו תוקן פסק הדין, רק אם הבקשה התקבלה. אלא שבמקרה דנן חרף טעותם של המשיבים, החליטה הרשמת להתיר להם להגיש את בקשת רשות הערעור בהתחשב גם בכך שהבקשה להארכת מועד הוגשה בחלוף ארבעה ימים מן המועד האחרון וכן המערערים מצדם לא הוכיחו כי שינו מצבם לרעה. כמו כן נתנה הרשמת משקל לכך שבית המשפט המחוזי שינה מקביעותיו של בית משפט השלום. נוכח האמור התירה הרשמת למשיבים להגיש את בקשת רשות הערעור בתוך חמישה ימים, כפוף לתשלום הוצאות המערערים בסך של 3,500 ש"ח.

מכאן הערעור שלפניי בגדרו טוענים המערערים כי בשונה מקביעת הרשמת, המערערים הם שהגישו את הבקשה להבהרת פסק הדין. כמו כן הם טוענים כי עניינה של בקשת ההבהרה הוא בתשלום הוצאות, ולכן היא אינה קשורה במהות בקשת רשות הערעור. כמו כן טוענים המערערים כי המשיבים לא הציגו טעם מיוחד שיצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור באיחור. באשר לסיכויי ההליך העיקרי – הנדון ב"גלגול שלישי" – נטען כי הסוגיות העולות מן הבקשה הן קונקרטיות לצדדים עצמם.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם הנושא שבלב ההליך העיקרי – הקשור בבנייה בשיטת ה"פל-קל" – הוא בעל חשיבות ציבורית. כמו כן הם טוענים כי המערערים לא ניזוקו בשל האיחור הקל בהגשת ההליך.

לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ובתגובת המשיבים הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערעור להידחות. כלל ידוע הוא ששיקול הדעת המסור לרשמת רחב ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: בש"א 4747/05 ראובן פלד עבודות בניין בע"מ נ' בית הארחה – מעלה החמישה (29.8.2005); בש"א 3784/02 בן דוד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (23.5.2002)). במקרה שלפנינו החלטת הרשמת, בה ביכרה את זכות המשיבים לברר את עניינם בבית המשפט על פני אינטרס המערערים לסופיות הדיון היא מידתית, אינה מצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. לגופם של דברים, אמנם הבקשה להארכת המועד הוגשה בחלוף ארבעה ימים מהמועד האחרון להגשת ההליך העיקרי. ואולם נראה כי המערערים לא שינו מצבם לרעה בתקופה הקצרה, יחסית, עד להגשת הבקשה, בייחוד כאשר בינתיים הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה להבהרת ההחלטה (בין אם המערערים הם אלה שהגישו אותה בפועל). זאת ועוד, בהתחשב בכך שהמשיבים נשאו בהוצאות המערערים כתנאי להגשת בקשת רשות הערעור, בנסיבות המקרה הקונקרטיות שלפניי, דומה כי החלטת הרשמת מאזנת בין האינטרסים הנוגדים ועל כן אין בידי להיעתר למבוקש.

אשר על כן, הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח באלול התשע"ג (3.9.2013).