שון לביא [גרשון ליבל] נ' מדינת ישראל - מערכת בתי המשפט ואח'

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

עתירה זו, בנוסחה כפי שביקש העותר לתקנו, מכוונת נגד החלטתו של רשם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 4.4.2004. העותר, שאינו מיוצג, קובל על שבהחלטת הרשם סולקה על הסף תביעה שהגיש נגד משיב 3, וענינה בעבודות בנייה שלטענת העותר הוא ביצע עבור המשיב בלא שקיבל עבורן תמורה הולמת. ערעור על אותה החלטה, שהגיש העותר לבית-המשפט העליון בשנת 2004, נדחה לאחר שלא נמצא ממש בטענותיו (ע"א 4005/04 לביא נ' רויכמן (לא פורסם, 27.6.05)).

לא זו בלבד שהעתירה נגועה בשיהוי כבד, ובפי העותר לא נמצא כל טעם מניח את הדעת לכך, אלא שכידוע, בית-המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי-משפט אחרים, ומקל וחומר על הכרעותיו של בית-המשפט העליון. התערבותו בהכרעות שיפוטית שנתקבלו שמורה למקרים חריגים, בהם נמצא כי אלו נגועות בפגם מנהלי היורד לשורשם של דברים. מקרהו של העותר אינו מסוג זה. החלטתו של רשם בית-המשפט המחוזי ניתנה בגדרי סמכותו על-פי חוק (סעיף 143(8) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ולא ראינו כל עילה להתערב בה. לאמתו של דבר, אין העתירה אלא ניסיון מצד העותר לערוך "מקצה שיפורים" לערעורו שנדחה, ועם כך אין להשלים.

אין אנו מתעלמים מכך שהענין המועלה בעתירה הוא בעל חשיבות ניכרת לעותר, אולם טוב יעשה אם להבא יסתייע בייעוץ משפטי בטרם ינקוט הליכים משפטיים שלא יוכלו להועיל לענינו.

אין, אפוא, מנוס מדחייתה של העתירה על הסף, כפי שאנו עושים.

ניתנה היום, כ"ו באדר א' התשס"ח (03.03.08).