מינילנד אילת בע"מ נ' בית הדין האזורי לעבודה בירושלים ואח'

פסק-דין

השופטת ד' ביניש:

בפנינו עתירה נגד החלטתו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 19.9.04 (הנשיא ס' אדלר), אשר דחה את בקשת העותרת ליתן לה רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע מיום 23.6.04 (סגנית השופט הראשי י' גלטנר-הופמן).

המשיב 2 שלח לעותרת הודעת צד ג', במסגרת תביעה שהוגשה נגדו לבית הדין האזורי לעבודה על ידי עובד לשעבר של העותרת (להלן: העובד) לשינוי חישוב בסיס גמלת נכותו. העותרת העלתה טענת התיישנות ובית הדין האזורי דחה את טענתה. בהחלטתו קבע בית הדין האזורי כי למרות שיחסי העבודה בין העותרת לעובד נותקו כבר בשנת 1995, הרי שעילת התובענה של העובד כלפי המשיב 2 התגבשה רק עם קביעת שיעור גמלת הנכות, בשנת 2002. על החלטת בית הדין האזורי הגישה העותרת בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי לא מצא לנכון להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי, בציינו כי ההחלטה מבוססת בהוראות החוק ובהלכה הפסוקה. מכאן העתירה שבפנינו.

לאחר שעיינו בעתירה ובנספחים שצורפו אליה הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בית הדין הארצי לעבודה, לא כל שכן כאשר מדובר בהחלטות שניתנו במסגרת הליך של בקשת רשות ערעור. במקרה שלפנינו, לא נפלה בהחלטת בית הדין הארצי טעות משפטית מהותית המצדיקה את התערבותנו (ראו: בג" ץ 525/84 חטיב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673; בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810).

אשר על כן, העתירה נדחית.

ניתן היום, ה' בשבט התשס"ה (14.2.2005)