גרבוב אבינועם נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק-דין

1.העותר קיבל מהמוסד לביטוח לאומי גמלת ניידות מאז שנת 1987. בשנת 1992 הופסק תשלום הגמלה וערעוריו של העותר כנגד ההפסקה נדחו. בשנת 1993 חזר העותר וביקש לעיין מחדש בזכותו לקבלת גמלת ניידות כאמור ובקשתו נתקבלה.

משנתקבלה הבקשה, פנה העותר למוסד לביטוח לאומי וביקש לשלם לו גמלת ניידות גם עבור התקופה שחלפה מאז הפסקת התשלום ועד לחידושו. המוסד לביטוח לאומי דחה את בקשתו זו של העותר; וכך גם בית הדין האזורי לעבודה אליו פנה העותר בעקבות דחיית פנייתו למוסד לביטוח לאומי.

העותר לא השלים עם דחיית תביעתו וערער לבית הדין הארצי לעבודה; ומשנדחה ערעורו - פונה העותר לבית משפט זה בעתירה הנוכחית.

3.דחיית תביעתו של העותר בשתי הערכאות של בתי הדין לעבודה נעוצה בהוראותיו של "הסכם הניידות" כמשמעותו בתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקיצבה מיוחדת לנכים) התשכ"ה 1965-. העותר טוען כי בתי הדין לעבודה לא פירשו נכון את ההוראות האמורות.

4.ההוראה שעליה סמכו בתי הדין לעבודה - את החלטותיהם מצויה בסעיף 16 ל"הסכם הניידות" הנ"ל וזו לשונה:

"קיצבת הניידות תשולם בעד התקופה המתחילה בראשון לחודש שבו הוגשה לועדה הרפואית הבקשה לפיה נקבעו אחוזי המוגבלות בניידות" (ההדגשה שלנו - י.ק.).

אין ב"הסכם הניידות" הסדר המזכה בתשלום קיצבת ניידות בדיעבד; והעותר מבקש, למעשה, למלא את החסר בדרך פרשנית, שלא אומצה על ידי בית הדין הארצי לעבודה.

5.על פי ההלכה הפסוקה, בית המשפט הגבוה לצדק אינו מתערב בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, אלא אם בית הדין טעה טעות משפטית מהותית והצדק מחייב את התערבותו (ראו: בג"ץ 525/84, פ"ד מ(1)673, 693, חטיב; ובג"ץ 7029/95, עבודה עליון כרך נ"א, 325, הסתדרות העובדים הכללית החדשה.)

במקרה דנא לא נתמלא התנאי האמור ודין העתירה להידחות.

ניתן היום, כ"ד בשבט תשנ"ח (20.2.98).