מאהר עבידאת נ' מדינת ישראל משרד החינוך ואח'

פסק-דין

השופטת ד' ברק-ארז:

1.לפנינו עתירה שבה משיג העותר על החלטתה של מנכ"לית משרד החינוך שלא לאשר את המשך העסקתו כמורה במערכת החינוך בתוקף סמכותה לפי סעיף 16 לחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק הפיקוח על בתי ספר), בשל רישום פלילי. העותר טוען, בין השאר, כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה, הפוגעת בחופש העיסוק שלו באופן בלתי מידתי, וכי המשיבים קיפחו את זכות השימוע המוקנית לו.

2.דין העתירה להידחות על הסף, בשל קיומו של סעד חלופי. ניתן להשקיף על העתירה דנן בשני אופנים, אך כל אחד מהם מוביל למסקנה כי אין מקומה בבית משפט זה, כמפורט להלן.

3.ברגיל, עתירות שעניינן המשך העסקתו או קבלתו לעבודה של אדם כעובד חינוך נדונות בבתי הדין לעבודה בתוקף סמכותו לפי סעיפים 24(א)(1) ו-24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. לשם הכרעה בהן, בתי הדין לעבודה מחילים, כעניין שבשגרה, אף את כללי המשפט הציבורי, ובוחנים, במידת הצורך, את שיקול הדעת שעמד ביסוד הפעלת הסמכות לפי חוק הפיקוח (ראו למשל: בג"ץ 8742/05 מסאר-מרכז לחינוך נ' מדינת ישראל-משרד החינוך והספורט (9.11.2005) (להלן: עניין מסאר)).

4.מכל מקום, במקרים אחרים, שבהם העתירה כנגד החלטה שהתקבלה על-פי חוק הפיקוח אינה קשורה לקבלה לעבודה, לקיומם של יחסי עובד-מעביד או להפסקתם, הרי שבית המשפט המוסמך לדון בה הוא בית המשפט לעניינים מינהליים (בהתחשב בכך ש"החלטה של רשות בענייני חינוך" מסורה לסמכותו לפי סעיף 3 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000) (השוו: בג"ץ 8502/11 אלסאנע נ' מדינת ישראל – משרד החינוך (16.2.2012), בפסקה 4; עניין מסאר, בפסקה 5).

5.למעלה מן הצורך נוסיף, כי לבית משפט זה מסורה הסמכות לדון גם בעניינים מסוג זה. אולם, נקודת המוצא לכך היא ששימוש בסמכות זו ייעשה רק במקרים מיוחדים המצדיקים זאת. העותר לא הפנה בעתירתו לנסיבות חריגות שיש בהן כדי לתמוך בכך.

6.אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. אין בכך כדי להביע כל עמדה ביחס לטענותיו של העותר לגופן. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט' באדר התשע"ג (19.2.2013).