יצחק הלווינג נ' משרד החינוך, מדינת ישראל ואח'

פסק-דין

העתירה נסבה על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה אשר ניתן בהסכמת הצדדים על דרך פשרה, כסמכותו של בית-הדין בהוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 (החוק).

לאחר שפוטר מעבודתו כמנהל מוסד חינוכי, ניהל העותר הליכים משפטיים מסועפים נגד מדינת ישראל (משרד החינוך). בהליכים אלה העלה העותר טענות שונות נגד הליכי הפיטורין ונגד תקפותם. במהלך הדיון לפני בית-הדין הארצי לעבודה הוצע לצדדים להסמיך את בית-הדין לפסוק על דרך הפשרה כסמכותו בסעיף 79א לחוק. הצדדים הסכימו כי בית-הדין יפסוק על דרך הפשרה וללא הנמקה "לסילוק מלא וסופי של כל התביעות של המערער כנגד המדינה בגין קיום יחסי עובד ומעביד ובתוך כך כל התיקים התלויים והעומדים לרבות תיק נה/ 3-2056 של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב". בעקבות אותה הסכמה, ולבקשת בית-הדין, הוגשו טיעונים בכתב ועל אלה הוסיפו הצדדים אף טיעונים על-פה. בעקבות הליכים אלה פסק בית-הדין הארצי לעבודה כי המדינה תשלם לעותר סך כולל של 106,000 ש"ח.

העותר לא שבע נחת מפסיקתו זו של בית-הדין, שלטענתו חורגת היא באורח משמעותי מהסכום אשר ראוי היה כי ייפסק לטובתו. אי נחת זו הביאה את העותר להגיש את עתירתו הנוכחית, בה מבקש הוא כי נתערב בסכום שפסק בית-הדין הארצי לעבודה לזכותו.

בעתירתו מעלה העותר מבראשית את כל טענותיו נגד המדינה, ומוסיף הוא ומפרט בהרחבה את רכיבי הסכום הראוי שיש לפסוק לזכותו על יסוד אותן טענות. בדרך זו אין העותר יכול לפסוע: הסמכת בית-הדין לעבודה לפסוק על דרך הפשרה וללא הנמקה אמורה היתה לסיים את ההליכים שבין הצדדים ולבלוע אל-קרבה את כל טענותיהם המהותיות זה-כנגד-זה. אין בידי העותר, על דרך עתירה לבג"ץ, לשוב ולפתוח את חזית המריבה שנסתיימה, בהסכמתו, בבית-הדין לעבודה.

העתירה נדחית אפוא על הסף כעתירה שאינה מגלה עילה להתערבות בג"ץ.

ניתן היום, י"א באדר תשס"א, (6.3.2001).

זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ

הדין של בית המשפט העליון בישראל.