יוסף סבילה ואח' נ' שר הפנים ואח'

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.עתירה זו מכוונת, בין השאר, כנגד המשיב 4 אשר לא הוציא היתר כניסה חדש לעותרת 2 (להלן - העותרת) למטרת איחוד משפחות עם העותר 1 (להלן - העותר). העותר, תושב ישראל המתגורר במזרח ירושלים, הגיש בשנת 1996 בקשה לאיחוד משפחות עם העותרת, תושבת הרשות הפלסטינית. מן האמור בעתירה עולה, כי בשנת 2000 קיבל העותר אישור איחוד משפחות עבור העותרת לתקופה של שנה. אשרה זו הוארכה ביום 1.8.02 לתקופה של שנה נוספת. ביום 18.12.02 קיבל העותר מהמשיב 4 אשרת כניסה עבור העותרת לתקופה של שבוע ימים, אשר הוארכה עד ליום 30.3.03. לטענת העותרים, מיום 1.4.03 מסרב המשיב 4 להאריך שוב את היתר הכניסה של העותרת, תוך הפניית העותר למשיב 1.

2.השאלה המתבקשת היא מדוע הוגשה העתירה לבית משפט זה, שכן העותרים יכלו לשטוח טענותיהם בפני רשות שיפוטית אחרת. אין מחלוקת על כך שלבית משפט זה נתונה הסמכות לדון בעתירה, אך קיומו של סעד חלופי חייב להוביל במקרה זה לדחיית העתירה על הסף. פרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 קובע, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים נתונה הסמכות לדון בהחלטה של רשות בענייני אשרת כניסה לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן - חוק הכניסה לישראל). אכן, רצונם של העותרים הוא ברכישת אזרחות ישראלית עבור העותרת ולא רק ברכישת מעמד של תושבת קבע עבורה. אין בכך כדי לשנות. כידוע, כאשר עסקינן בבקשה לאיחוד משפחות בין קרוב לבין בן משפחה שאינו אזרח ישראלי אלא תושב בלבד, הרי שכל החלטותיו של המשיב 1 הן על פי חוק הכניסה לישראל ולכן ניתן לבחון אותן בבית המשפט לעניינים מינהליים (בג"צ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950, 958).

3.במסגרת העתירה, מעלים העותרים טענות נוספות הנוגעות לחוקתיותו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003. טענות אלו נדונות במסגרת העתירות העקרוניות התלויות בבית משפט זה (בג"ץ 4608/02, 4022/02, 7102/03). לכן, אין מקום לדון בהן במסגרת עתירה זו.

העתירה נדחית על הסף.

ניתן היום, י"ב באדר תשס"ד (5.3.04).