רות מכנס נ' שר האוצר ואח'

פסק-דין

השופט ע' גרוסקופף:

העתירה שלפנינו נסובה בעיקרה על דרישת העותרת כי תבוטל הפקעת המקרקעין שהיו ידועים בעבר כחלקות 8 ו-23 בגוש 3722, ולאחר פרצלציה ידועים כיום כחלק מחלקות 5 ו-6 בגוש 5439 בקיבוץ נען (להלן: המקרקעין). לצד העתירה, הוגשה בקשה למתן צו ביניים.

1.העותרת, רות מכנס, היא נכדתו של המנוח גד מכנס ז"ל (להלן: המנוח מכנס). המנוח מכנס היה הבעלים של המקרקעין, כאשר לאחר פטירתו זכויותיו במקרקעין הועברו לשלושת ילדיו, ובהמשך, 50% מזכויות אלו הועברו לעותרת. ואולם, בשנת 1954 המקרקעין הופקעו על ידי שר האוצר (המשיב 1), לצד קרקעות נוספות באותו האזור, מכוח הסמכות הנתונה לו בהתאם להוראות חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: חוק רכישת מקרקעים), והועברו לבעלותה של רשות הפיתוח (המשיבה 2).

על פי הנטען בעתירה, בעוד שההפקעה של המקרקעין בוצעה לצרכי ביטחון ופיתוח חיוניים, בפועל מטרת ההפקעה נזנחה, ולמעשה מעולם לא התקיימה. אדרבה, לטענת העותרת, ביום 9.7.2007 התקיימה ישיבה בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז מרכז, לשינוי ייעוד המקרקעין לגן אירועים. מאז שינוי הייעוד, כך נטען, הוקם על המקרקעין גן אירועים פרטי, והלכה למעשה המקרקעין משמשים כיום למטרה מסחרית גרידא, ללא כל קשר למטרות אשר עמדו ביסוד ההפקעה מלכתחילה. בנסיבות אלו, ובהתבסס על ההלכה אשר נפסקה בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001) (להלן: עניין קרסיק), העותרת גורסת כי יש להשיב את המקרקעין אליה, ולחלופין לשלם לה פיצויים בגין זכויותיה במקרקעין על פי שווי זכויות אלו בשוק החופשי או לתת לה מקרקעין חלופיים בשווי זהה לשווים של המקרקעין כיום. העותרת מדגישה בהקשר זה כי מורישיה לא הסכימו לקבל בזמנו פיצוי בעד המקרקעין, וזאת כיוון שתכננו לקבל את המקרקעין בחזרה עם סיום הצורך הציבורי בהם. עוד מוסיפה העותרת כי כבר בשנת 2011 היא פנתה, באמצעות בא-כוחה, לרשות מקרקעי ישראל (המשיבה 4) בבקשה להשיב אליה את המקרקעין כיוון שמטרת ההפקעה לא מומשה וייעודם של המקרקעין שונה לשימוש מסחרי, אך בקשתה נדחתה, וכל שהוצע לה הוא תשלום פיצוי בסכום נמוך.

2.ביום 4.8.2022 הגישו המשיבים את תגובתם המקדמית לעתירה. בתגובה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף. בתוך כך, המשיבים גורסים כי העתירה לוקה בשיהוי כבד נוכח הגשתה בחלוף כ-69 שנים ממועד הפקעת המקרקעין, וכעשר שנים לאחר שהעותרת פנתה לרשות בבקשה להשיב לה את המקרקעין עקב השינוי הנטען בשימוש בהם, והפעלתו של גן אירועים במקום. בנוסף, לטענת המשיבים, קיבוץ נען לא צורף לעתירה, הגם שמדובר במשיב רלוונטי, שכן הקיבוץ מחכיר את המקרקעין מרשות מקרקעי ישראל, ומעבדם מזה שנים. כמו כן, המשיבים טוענים כי העתירה אף הוגשה על יסוד תשתית עובדתית חלקית ושגויה. בהקשר זה, המשיבים מציינים, בין היתר, כי מהעתירה הושמטה העובדה שבן משפחתה של העותרת, אשר גם הוא מחזיק בחלק מזכויותיו של המנוח מכנס במקרקעין, חתם על הסכם פיצויים עם רשות הפיתוח, במסגרתו שולם לו פיצוי כספי בגין חלקו במקרקעין. עוד מציינים המשיבים כי בניגוד לנטען בעתירה, הפקעת המקרקעין לא נעשתה לצרכי ביטחון, אלא לצרכי התיישבות חיוניים, כאשר תכלית זו עודנה ממומשת באמצעות החכרת המקרקעין לקיבוץ נען, אשר עושה בהם שימוש לצרכים חקלאיים גם בימים אלו. לפיכך, המשיבים סבורים כי בהינתן שכאמור המטרה הציבורית שלשמה בוצעה ההפקעה מעולם לא נזנחה, והיא אף ממוששת בימים אלו, הרי שדין העתירה להידחות גם לגופה. עוד מדגישים המשיבים בהקשר זה כי שטח המקרקעין, בטרם בוצעה הפרצלציה בחלקות הקרקע באזור, אינו חופף למיקומו של גן האירועים כיום, וממילא, כך נטען, ביום 28.9.2017 ניתן צו הפסקת שימוש לגן האירועים, כאשר כניסתו של הצו לתוקף נדחתה מעת לעת, ונכון לימים אלו, הצו צפוי להיכנס לתוקפו ביום 27.10.2022.

3.נוכח האמור בתגובה המקדמית, התבקשה העותרת להודיע האם היא עומדת על עתירתה. ביום 23.8.2022 השיבה העותרת לשאלה זו בחיוב. לטענת העותרת, אמנם הקרקע אכן הופקעה לצרכי התיישבות ופיתוח חיוניים, ואולם החל משנת 2007 מטרה זו נזנחה, ונעשה במקרקעין שימוש מסחרי בדמות הפעלתו של גן אירועים פרטי. בנסיבות אלו, כך נטען, יש להשיב את המקרקעין לבעליה המקוריים, הם העותרת. עוד מוסיפה העותרת כי חלקות המקור של המקרקעין מושא העתירה, אוחדו במסגרת הפרצלציה עם חלקות נוספות, כאשר על החלקות המאוחדות, הוקם גן האירועים. כמו כן, העותרת גורסת כי לא נפל כל שיהוי במועד הגשת העתירה. לתפיסת העותרת, על מנת להוכיח שנזנחה המטרה אשר לשמה הופקעו המקרקעין, נדרש היה להראות כי נעשה בהם שימוש מסחרי במשך תקופת זמן ארוכה, ומשכך העתירה הוגשה רק לאחר שהעותרת נוכחה לדעת כי המקרקעין משמשים כגן אירועים במשך עשור שנים.

4.לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, וכן בתגובה המקדמית מטעם המשיבים, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות.

5.בראש ובראשונה, לא מצאנו ממש בטענות העותרת לפיהן יש להחיל על נסיבות המקרה דנן את ההלכה שנקבעה בעניין קרסיק. כידוע, הלכת קרסיק, אשר עניינה בהשבת קרקע אשר הופקעה מבעליה, כאשר חדלה להתקיים המטרה הציבורית שלשמה הקרקע הופקעה מלכתחילה, חלה על הפקעת קרקעות מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות) (ראו: עניין קרסיק, בעמ' 706). ואולם, בענייננו, הפקעת המקרקעין התבצעה מכוח חוק רכישת מקרקעים, כאשר הפסיקה נמנעה מלהחיל על הפקעות מסוג זה את הלכת קרסיק. זאת בהינתן השיקולים הבאים: ייחודיותו של חוק רכישת מקרקעים, בשים לב לעיתוי חקיקתו ולתכליתו (חוק חד פעמי הצופה פני עבר, שנחקק זמן קצר לאחר קום המדינה על מנת לתת בדיעבד תוקף לתפיסות מקרקעין שבוצעו מיום הקמת המדינה ועד ליום 1.4.1952); הזיקה המוחלשת, שנותרת לבעל מקרקעין שהופקעו מכוח חוק זה, בהשוואה לזיקה הנותרת למי שמקרקעיו הופקעו על פי פקודת הקרקעות; הזמן הניכר שחלף מאז בוצעו הפקעות מכוח חוק זה (החוק אִפשר ביצוע הפקעות למשך שנה מיום כניסתו לתוקף, ועל כן כל ההפקעות מכוחו בוצעו לפני מעל ל- 68 שנים) (ראו: ע"א 6534/10 ששון נ' רשות הפיתוח, פסקה 7 (18.4.2012); בג"ץ 9804/09 שוואהנה נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח, פסקה 18 (29.5.2014); בג"ץ 3626/14 יורשי נקד נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 7 (26.1.2015)).

6.כך במישור המשפטי-עקרוני, ואולם גם במישור העובדתי-פרטני ספק אם יש לטענות העותרים ביסוס. מעיון בתצלומי אוויר של המקרקעין, כפי שאלו מופיעים באתר המפות הממשלתי (